ר"ש משאנץ על משנה אהלות טז:א

1מביאין את הטומאה. משום אהל שאם איהל ראשו אחד על המת וראשו אחד על הכלים מביא להן טומאה אלא שיש בהיקיפו טפח דחוט של טפח מקיפו כדמוכח בפ' קמא דשבת (דף יז.) גזרו על היקיפו משום עוביו:

2אקפח את בני. לשון שבועה הוא אקפח את בני אם אין דבר זה אמת שהלכה זו מקופחת כי ההיא דפרק קמא דזבחים (דף יג.) דא"ר טרפון אקפח את בני (אם אין דבר זה אמת שהלכה זו מקופחת כההיא) אם לא שמעתי הפרש בין (שאלה) קבלה לזריקה. (ואין לפרש) (צ"ל ויש לפרש קיפח.) קיפחה לשון חיתוך וקיצור שהלכה זו מקופתת דקיימא לן דפותח טפח בעינן:

3ששמע השומע. כשנשאלה שאלה ע"י מעשה בבית המדרש ושמע שטימאוהו ולא ידע משום מה טימאוהו:

4וטימאוהו. הם טימאו את האיש משום כלים המאהילים על המת שהכלי עצמו המאהיל על המת טמא בכל שהוא דלא בעינן פותח טפח אלא לשווייה אהל להביא טומא' תחת ראשו השני וטימאוהו לאיכר טומאת ז' או מטעם חיבורין או משום דהוה ליה כלי דאדם ומרדע בר קיבולי טומאה הוא דאין דינו כפשוטי כלי עץ דהא יש בו דרבן של מתכת בראשו האחד ובראשו השני יש בו חרחור כדתנן פרק כ"ה בכלים (מ"ב) המרדע יש לו אחוריים ותוך משבעה לחרחור ומארבע לדרבן ותנן נמי פכ"ט (מ"ז ח') בכלים שירי דרבן מלמעלה ד' שירי חרחור מלמטה שבעה חרחור הוא כלי ברזל הנתון בראש האחד לחתוך בו שרשים המעכבים את המחרישה או לחפור בו כעין ניר ומיהו [אי] אמרי' חרב הרי הוא כחלל לטמא אחרים באהל היה האיכר ראוי לטמא משום דמרדע מאהיל עליו דמטמא באהל ולישנא משמע דלאו מתורת אהל טימאוהו ועוד דאי מטעם אהל מאי קאמר ר"ע על האדם הנושאן בעובי המרדע כלומר שיש בהיקיפו טפח אפי' בכל שהוא טמא מדאורייתא דחרב כחלל לאהל ועץ המשמש את המתכת טמא כדין מתכת כדמוכח פרק שלשה עשר מ"מ אפשר דכאן לא היה דרבן בתוך המרדע ולא חרחור ומרדע מקבלי כלי עץ הוא שדרבן מיטלטל ודרך להסירו כדאמרי' בריש חגיגה (דף ג.) אי מה (מקבלי עץ) דרבן זה מיטלטל והשומע טעה לומר שהטעם דטמאוהו שהמרדע מביא עליו טומאה מדין אהל:

5שיהו דברי חכמים מקויימים. שאומרים דמרדע מביא טומאה דיש דבר שמביאין לו עליו טומאה מטעם אהל כגון אדם הנושאו וצריך ליתן טעם מאי שנא אדם הנושאו משאר אדם וכלים דאי שייך למיגזר היקיפו משום עוביו בכולהו נמי גזור. ויש לפרש משום דזימנין דאדם הנושאו אין עליו כי אם טומאת ערב (שכנגדו) [צ"ל שבגדו] מפסיק בין כתיפו למרדע דהוה ליה דיקרב בדיקרב והרואה שמטמאין אותו טומאת ערב יטעה לומר משום אהל טימאוהו לפי שיש בהיקיפו טפח ואתי למימר דטומאת אהל אין בה כי אם טומאת ערב.

6ועל עצמו בכל שהוא. דכלי המאהיל על המת טמא אפי' כל שהוא.

7ועל שאר אדם וכלים. שתחת המרדע בפותח טפח דכיון דאין להם טומאה כלל אין צריך לגזור על היקיפו משום עוביו: תניא בתוספתא [פט"ו] כל המיטלטלין מביאין טומאה בעובי המרדע אר"ט אקפח את בני שהלכה זו מקופחת א"י חוזיו של דבר מהו אלא ששמע השומע וטעה ומעשה בא' שהיה עובר ומרדע על כתיפו והאהיל צדו א' על הקבר וטימאוהו משום כלים המאהילי' על המת ושמע השומע וטעה אמר רבי יהודה מעשה בא' שהיה חורש וניער המחרישה ונמצאת גולגולת אחת של מת דבוקה במחרישה וטימאוהו משום שהסיט המת והשומע שמע וטעה. המרדע שנתנו ע"ג בהמה וראשו א' נתון על גבי המת וראשו אחד נתון ע"ג אדם ראשו אחד נתון על גבי המת וראשו אחד נתון על גבי כלים טהור ולא אמרו אלא אדם הנושא בלבד. פירוש וטימאוהו אדם משום מרדע המאהיל על המת ואדם זה נוגע בו או נוגע בבגדי הנוגע בו דאם האדם נוגע במרדע טמא טומאת שבעה או מטעם כלים ואדם או מטעם חיבורין ואם בגדו מפסיק בין בשרו למרדע טמא טומאת ערב דהוה ליה כלים וכלים ואדם. ושמע השומע וטעה לומר דמשום אהל טימאוהו: משום שהסיט את המת. דמת מטמא במשא כדאמר בפרק בתרא דנדה (דף סט:). והשומע טעה כסבור היה שהמרדע האהיל עליו ועל המת ולכך טמאוהו: וראשו אחד נתון ע"ג כלים טהור האדם והכלים שראשו אחד נתון עליהן טהורין וכגון דאיכא הפסק בין מרדע לאדם ובין מרדע לכלים וטהורין מטומאת שבעה אי נמי אפילו מטומאת ערב טהורין כגון שמפסיק ביניהן דבר שאינו מקבל טומאה או יש בגדים הרבה מפסיקין דבכי האי גוונא גזור באדם הנושא אפילו טומאת ז' אע"ג דמדאורייתא טהור דהנושא לא פלוג רבנן והיכא דראשו אחד נתון ע"ג אדם אין זה נושא ובנושא דשכיחא גזור רבנן אבל בענין אחר לא: