ר"ש משאנץ על משנה אהלות ח:ב

1הזיזין. כמו זיז היוצא מן הכותל: והגיזריות. בערוך גרסי' והזוטראות ופירש שם כסוסטראות ויש כצוצריות ויש כצוצטראות: שובכות. של יונים: שקיפין. סלעים פירשתי לעיל בספ"ג: נחרים. פי' בערוך מין חורים (שבהם) שמשם בא האור וי"א מערות וחורים. והשננים שן הסלע. שהן יכולין לקבל מעזיבה רכה. דרך הנופות של אילן ואבנים היוצאו' מן הגדר שהם זה בצד זה ויש אויר מעט בינתיים ואם יכולים לקבל סיד או טיט רך שעשוי לסוד המעזיבה ולא יפול דרך האויר שביניהם מביאין וחוצצין (דמצוי לרוח) טפח: מעזיבה בינונית שאינה לא עבה ולא רכה. ואם תאמר ומה מועיל שיוכל לקבל מעזיבה מכל מקום כיון דאיכא אויר מפסיק אין הטומאה עוברת את האויר כדתנן לקמן פ"י (מ"ב) ארובה שהיא בתוך הבית אין בארובה פותח טפח טומאה בבית כנגד ארובה טהור טומאה כנגד ארובה הבית טהור ובפ"ק דסוכה (דף יח.) מייתי לה ויש לומר דהתם נמי בשאין יכול לקבל מעזיבה דאי יכול לקבל כסתום ודאי דמי ומיהו לקמן משמע דאפילו אויר משהו מפסיק בין אהל לאהל פרק י"א גבי בית שנסדק דעד כאן לא פליגי בית שמאי ובית הלל אלא בטומאה בפנים וכלים בחוץ דבית שמאי אומרים עד שיהא בסדק ד' טפחים ובית הלל אומרים כל שהו. ומפרש בתוספתא מלא חוט המשקולת אבל טומאה בחוץ וכלים בפנים כולהו מודו בכל שהן ממש דאין טומאה עוברת לצד פנים. וצריך לומר דבסככות ופרעות דוקא גזור רבנן ולא בשאר דוכתי אף על פי שיכול לקבל מעזיבה דטומאת סככות ופרעות דרבנן כמו שאפרש וצריך לדקדק אם נוכל לפרש טעמא דסככות ופרעות אפי' בסתום ממש ומשום דאין חזק ובריא כדי לקבל מעזיבה והרוח מנשבת בהן ומפרידן לא חשיב אהל דאין מצטרפין ואי לא כדמוכח בתוספ' (שם) דקתני גבי מה פרעות התריפו רואין אותן כאילו הן שפודין של מתכת וגבי (מוכר) מובדלות קתני אם יכולין לקבל מעזיבה. תניא בתוספתא (שם) ר' יוסי אומר תיבה שהיא מליאה כלים וזרקה ע"ג כזית מן המת טמאים שאילו היתה נתונה על גב המת באויר טהורין. פי' בתיבה פתוחה שזרק בבית דהאהל הבית הכניסה הטומאה דרך פתחה אבל אם המת באויר כגון בחצר או בגינה דליכא אהל מצלת כדקתני מתני'. עוד תניא בתוספתא (שם) ר"א אומר נזיר והמת תחת כריסו של גמל אין הנזיר מגלח עליהם ואין חייבין עליהן על טומאת מקדש וקדשיו. טומאה שהיא נתונה בכותל אפילו מחצה על מחצה וכן עדר בהמה חיה ועוף וכן החיים שהיו מהלכין זה אחר זה אפילו ראשו של זה בין רגליו של זה וראשו של זה בין רגליו של זה אין נזיר מגלח עליהן ואין חייבין עליהן על טומאת מקדש וקדשיו. (פירוש) תחת כריסו של גמל. תימה אמאי לא חשיב כאהל בית הא אפילו ר' יהודה דאמר לעיל בסוף פ"ג דאהל שאינו עשוי בידי אדם לא שמיה אהל מודה במלא אגרוף כדאמרי' פרק הישן (סוכה דף כא.) ולמאן דמפרש התם טעמא דשוורים משום דרועים מגינין תחתיהן ניחא דבגמל אין מגינין ולאידך נמי מצינן למימר דהא דמודה במלא אגרוף היינו מדרבנן ולכך אין מגלח ואתיא כר' יהודה אבל לרבנן מגלח דמדאורייתא שמיה אהל. מחצה על מחצה דתנן לעיל פ"ו (מ"ד) כותל שבין ב' בתים מחצה על מחצה שניהן טמאין. עוד תניא בתוספתא בפ' נסר גמל שהוא עומד באויר וטומאה תחתיו כלים שעל גביו טהורים טומאה על גביו כלים שתחתיו טהורים והיינו דתנן הכא דעדר בהמה מביאין וחוצצין. עוד תניא בתוספתא (שם) ואלו הן סככות אילן המיסך על הארץ ר' יהודה אומר רואין את התחתונות כאילו הן עולות למעלה והעליונות כאילו הן יורדות למטה ואם היו נוגעות זו בזו בפותח טפח מביאות וחוצצות ואלו הן פרעות פרע היוצא מן הגדר היו נתונות ע"ג הגדר רואין אותן כאילו אבנים כבושות עליהן התריפו רואין אותן כאילו הן שפודין של מתכת ואם היו מובדלות זו מזו אם יכולין לקבל המעזיבה רכה דברי ר' מאיר וחכמים אומרים המעזיבה הבינונית ר' יהודה אומר אם מכניס את החוט לצד זה ויוצא לצד אחר ונוגע אע"פ שאינו מכוון הרי זה מפסיק. פי' דרך נופות של אילן שיש מהן למעלה ויש מהן למטה ורואין אותן כאילו הן שוין זה בצד זה. ואם היו נוגעות זו בזו בפותח טפח. לא נתברר לי מאי קאמר דאי בעינן למימר דאי קיימן זו בצד זו ואין ביניהם פותח טפח מביאות וחוצצות הא גבי פרע בעי שיכול לקבל טיט. לכך נראה דבאחת למעלה ואחת למטה בעינן נוגעות ממש כשרואין אותן שוות והאי פותח טפח היינו דאע"ג דכל תדא וחדא אין ברחבה טפח מצטרפות זו לזו לרוחב טפח להביא את הטומאה ולחוץ בפני הטומאה וניחא השתא הא דמשמע מתניתין דיכולין לקבל מעזיבה רכה אסככות ואפרעות קאי. פרע היוצא מן הגדר דרך גדר שנותנין בראשו קוצים ועודפין על הגדר ובולטין לחוץ פרע מלשון (במדבר ו׳:ה׳) גדל פרע. כאילו אבנים כבושות עליהם כובד האבנים משוה הנופות של הקוצים. וכבושות מלשון כבשום תחת האבנים דפרק לולב וערבה (סוכה דף מג:). התריפו הרקיבו. אם מכניס החוט בין ענפי הקוצים אע"פ שאינו מכוון אלא נוטה החוט מתוך שאין רחב האויר כעובי החוט הרי זה מפסיק מתוך לשון הברייתא נראה כמו שפירש אבל פרק קמא דמועד קטן (דף ה:) ובסוף דם הנדה (נדה דף נז.) אמרי' פרעות אבנים פרועות היוצאות מן הגדר ומשמע התם בנדה דטומאתן דרבנן ולכך אין הכותים נאמנים עליהם והיינו טעמא דחשיב ליה דכיון שיש אויר משהו בין זה לזה אין ראוי להצטרף לטפח והכי אמרינן בפרק בתרא דנדה (דף סח:) גבי סככות ופרעות דאורייתא אהלא (מהניא) מעליא בעיא ורבנן הוא דגזרו ביה וא"ת אי דרבנן התינח מביאין לחומרא אלא חוצצין אמאי ואין לומר דמתני' דיכולין לקבל מעזיבה דאורייתא והתם באין יכולין לקבל מעזיבה דא"כ אפי' מדרבנן אין מביאין כדפרישית לעיל מההיא דארובה שאין בה פותח טפח ועוד דבסוף דם הנדה (נדה דף נז.) קאמר סככות דתנן אלו הן הסככות משמע דאסככות דמתניתין קאמר שהם דרבנן ויש לומר אע"ג דמדאורייתא לאו אוהלא הוא לענין (צ"ל מביאין הטומאה) מ"מ חוצצין מידי דהוה אמסכת הפרוסה וחבילי המטה ואין טומאה עוברת אלא בפותח טפח: