ר"ש משאנץ על משנה אהלות ח:ה

1ירקות שמנו. דתנן בריש פירקין האירוס והקיסוס וירקות חמורים ודלעת יונית והנהו במחוברים דומיא דהכא דאי בתלושין או בשהוכשרו לא חייצי. ואי בלא הוכשרו היינו אוכלים טהורים:כיפת הברד חתיכת הברד מל' (תהילים קמ״ז:י״ז) משליך קרחו כפתים אי נמי לשון כיפה ולפי שנימוחים אין מביאין וחוצצים: והמלח והא דקתני פרק לא יחבור (דף כ.) דמלח ממעט בחלון לא קשיא מידי כמו שאפרש לקמן בסוף פרק שלשה עשר גבי אלו ממעטין את הטפח: דולג וקופץ חדא הוא אלא בחיה שייך לשון דולג ובאדם שייך לשון קופץ כדאשכחן פ"ק דנדה (דף יא.) קפצה וראתה: טלית המנפנפת. טלית תלויה ברוח והרוח מנשב בה ומנפנף אותה: מביאה טומאה. ואם הספינה מאהלת על המת ועל הכלים או הטלית מביאה טומאה על הכלים ובמסכת שבת בסוף הזורק (שבת דף קא:) אמר שמואל והוא שקשרה בשלשלת של ברזל ולאו דוקא נקט שלשלת ברזל הוא הדין כל דבר שיכול להעמידה אלא אורחיה דהש"ס הכי הוא כמו מחיצות של ברזל דבריש סוכה (דף ב.) אע"ג דלאו דוקא לפי שספינות של ים גדולות וצריכות דבר חזק מאד להעמידה נקט שלשלת של ברזל. ומה שכתוב בספרים [שם] לענין טומאה הוא דכתיב (במדבר י״ט:ט״ז) בחלל חרב חרב הרי הוא כחלל וגם כתוב שם קשרה בדבר המעמידה מביא לה טומאה בדבר שאין מעמידה אין מביא לה טומאה לא גרסינן לה כלל [נראה דצ"ל דלא בטומאת כו' מהני' אלא לענין וכו'. ועי' ברש"י בשבת שם ובתוס' שם ד"ה קשרה] דבטומאת הספינה עצמה איירי מתני' ולא לענין שמביאה טומאה על האדם ועל הכלים דספינה עצמה אינה מקבלת טומאה כדתנן פרק אמר ר"ע (שבת דף פג:) מנין לספינה שהיא טהורה שנאמר דרך אניה בלב ים ואפילו חנניה דפליג בגמרא לא פליג אלא בספינת הירדן ואשמועינן התם שמואל דאע"ג דלענין טומאה בעינן שתהא קשורה בדבר שיכול להעמידה לענין שבת שאם מערבין הספינות ומטלטלין מזו לזו לא חיישי' בשלשלת של ברזל אלא אפילו קשורה בחוט הסרבל: הבית שבספינה. אי בכלים שבתוך הבית איירי דבר תימה הוא מאי טעמא דרבי יוסי דאין מביא את הטומאה ודוחק הוא לומר דבעי אהל ביבשה דומיא דמשכן ויש לפרש כגון שהבית בראש הספינה ומאהיל על הכלים שבספינה ועל מת שבים בשעה שמהלכת ועוד יש לפרש דאיירי בכלים ומת שבבית וכגון דאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה כמו סוכה דבראש הספינה פרק שני דסוכה (דף כב:) ולכך לא חשיבא אהל ודוחק: