ר"ש משאנץ על משנה פאה ג:ו

1בית רובע. מפרש בתוספתא דכלאים (פ"ב) י' אמות על י' אמות ומחצה ואינו מכוון ממש לפי חשבון סאתים בחצר המשכן דהוי ק' על נ':

2העושה סאתים. רבי יהושע לא אזיל בתר זריעה אלא קרקע המוציא סאתים:

3כדי לקצור ולשנות. דרך הקוצרים אוחז מלא כפו מן הקמה וקוצר בידו השניה ואם יש בקמה כדי למלאות את כפו ב' פעמים חייב בפאה:

4ירושלמי (הל' ו'). מ"ט דר"א נאמר כאן שדך ונאמר בכלאים שדך מה שדך האמור להלן בית רובע אף כאן בית רובע מ"ט דר"י נאמר כאן שדך ונאמר להלן ושכחת עומר בשדה מה שדה שנאמר להלן סאתים אף כאן סאתים מ"ט דר"ט ו' על ו' מערוגה ריב"ב אומר כדי לקצור ולשנות מה קצירה כדרך הקוצרין או אפי' כל שהוא מן מה דכתיב שלא מלא כפו קוצר הדא אמרת קצירה כדרך הקוצרין פי' שנאמר להלן רובע (דתניא) [דתנן] פ"ב דכלאים (מ"י) ובתבואה בית רובע ותנן (שם מ"א) כל סאה שיש בה רובע ממין אחר ימעט:

5סאתים כדתנן (לקמן פ"ו מ"ו) עומר שיש בו סאתים ושכחו אינו שכחה. ור"ט יליף מערוגה כדתנן (כלאים פ"ג מ"א) ערוגה שהיא ו' על ו' זורעין לתוכה ה' זרעונין: מה קצירה בעיא היא זו ופשיט כדרך הקוצרים:

6קרקע כ"ש חייבת בפאה. דשדך כל דהו משמע ול"ל גזירה שוה דשדך:

7ירושלמי (הל' ז'). הגע עצמך שהיה שם שבולת אחת עד שלא קצר אין כאן חיוב משקצר אין כאן שיור ר"ח בשם ר' פנחס תיפתר שהיה שם שבולת אח' [נ"א קלח] ובו ה' שבולים:

8ובבכורים. כתב בהו אדמתך ובשילהי פ' לא יחפור (בבא בתרא כז:) מוקי לה בחטה אבל אילן בעי י"ו אמה סביב ואע"ג דחטה נמי יניקתה ג' טפחים מדמרחקינן הזרעים מן הכותל ג' טפחים כדתנן ב"ב (דף יז) וכדמוכחא ההיא דערוגה ו' על ו' (כלאים פ"ג מ"א) הא נמי כל שהוא קרינא לה אבל לפירוש זה דחק בחנם הירושל' לאוקמה [בקלח אחד] ובה חמש שבולים. ושמא נאמר אע"פ שיונקת לצדדין אין עיקר יניקתה אלא כנגדה ויש ספרים שכתוב בה בפרק לא יחפור ובוידוי. ופירש רש"י דלא גרסי' ליה דאין וידוי אלא במעשר והוא אינו תלוי בקרקע ובירושלמי (שם) איכא פלוגתא דאמוראי:

9ירושלמי (שם). תני והראיון ר' יוסי בשם ר"י מי שאין לו קרקע פטור מן הראיון ר' מונא בעי ולמה לננן [פי' לית אנן] אמרי' מי שאין לו קרקע פטור מן הוידוי. ר' יוסי בשם ר' יהושע ב"ל מי שאין לו קרקע פטור מן הראיה מאי טעמא ולא יחמוד איש את ארצך:

10ולכתוב עליה פרוזבול. בפרק בתרא דשביעית (מ"ו) תנן אין כותבין פרוזבול אלא על הקרקע ותנן (שם מ"ג) הלל התקין פרוזבול שראה שנמנעים העם מלהלוות זה לזה משום שמיטה דמשמטת את המלוה ותיקן הלל שיהא מוסר שטרותיו לבית דין וכתבי ליה ב"ד פרוזבול וזה גופו של פרוזבול מוסרני לכם פלוני ופלוני דיינים שבמקום פלוני כל חוב שיש לי שאגבנו כל זמן שארצה והדיינים חותמים למטה או העדים ותו לא משמט וכשיש ללוה קרקע חשוב כגבוי בבית דין דמי ולא קרינא ביה ולא יגוש ואמרינן בגיטין (דף לז.) דלא תיקן הלל אלא בשביעית בזמן הזה:

11ולקנות עמה נכסים שאין להם אחריות בכסף בשטר ובחזקה. ובגמרא (דקדושין כו.) יליף לה התם מקראי ואייתי נמי התם מתניתין דהכא למיפשט מיניה דלא בעינן צבורין: