ר"ש משאנץ על משנה שביעית ח:ד

1שכרו מותר. ואין בו קדושת שביעית אע"ג דשביעית תופסת דמיה האי לאו דמי שביעית הוא:

2שכרו אסור. לעשות בו חפציו דשביעית לא ניתנה אלא לשתיה וסיכה. ירושלמי (הל' ד) מה בין האומר לקט לי לאומר לקט לי בו ר' אבין בשם ר' יוסי בר' חנינא מהלכות של עמעום היא תמן תנינן לא יאמר אדם לחבירו העל לי פירות הללו לירושלים לחלק אבל אומר לו העלם שנאכלם ונשתם [מה בין האומר לחלק לאומר נאכלם ונשתם] ר' זעירא בשם ר' יוחנן אמר מהלכות של עמעום היא תמן תנינן שואל אדם כדי יין וכדי שמן ובלבד שלא יאמר לו הלויני מה בין הלויני להשאילני ר' זעירא בשם ר' יונתן מהלכות של עמעום היא פתר רבי יעקב בר אחא בשם רבי יונתן עוד היא מהל' של עמעום כלומר הני ד' דברים היו ראויין ליאסר ועמעמו עליהן והתירום ההיא דלחלק משנה היא בפ"ג דמעשר שני (מ"א) וההיא דשואל משנה בשבת (דף קמח.) דטעמא דאסרינן לשון הלואה גזירה שמא יכתוב משום דהלואה אינה חוזרת בעין ואין ממהרין לפרוע רגילים לכתוב אבל שאלה דהדרא בעינה אין רגילות לכתוב ואע"ג דהכא לא הדרא בעינה מכל מקום כי אמר בלשון שאלה לא אתי למכתב ואין הטעם ברור כל כך לפיכך לא התירו אלא על ידי עמעום וכן פת שהוא מי"ח דבר ומסיק שכך היה עמעום של פת דבמקום שאין פת ישראל מצויה בדין שתהא פת עו"ג אסורה עמעמו עליה והתירוה משום חיי נפש רבנן דקסרי בשם ר' יעקב בר חייא כדברי מי שמתיר ובלבד מן הפלטר ולא עבדין כך כלומר מחמירין על עצמן ועוד מפרש התם טעמא אחרינא [אמתני'] דקאמר התם ריש לקיש במראה לו את הירק שאינו אלא כנותן לו שכר רגליו כלומר שהוא עצמו יכול לילך וללקט רבי יוחנן אמר אפילו לא הראה כמו שהראה לו ומסיק דקל הוא שהקילו בשביעית שהוא מדבריהם ובריש פ' בתרא דמסכת עו"ג (סב.) פי' בקונטרס לקט לי בו לשון מכר הוא דמשמע לקט לי שויו ירק אבל לקט לי לשון שכירות ולא לשון מכר ואין מי שיתפשט בקדושה:

3ככר בפונדיון. כלומר בשוה פונדיון ולא קצב לו דמים אלא אמר לו בשעת לקיחה כשאלקט ירקות שדה אביא מותר דעבדין דין לדין מתנת חנם לפי שירקות שדה מצויין ובירושלמי (שם) תני ר' יהודה ורבי נחמיה אוסרין לפי שאין ירקות שדה מצויין:

4לקח ממנו סתם. כלומר על מנת ליתן דמיה בסתם בהקפת חנות:

5שאין פורעין מדמי שביעית. וטעמא כדאמרינן בריש פרק בתרא דמסכת עו"ג (שם) נמצא זה פורע חובו מפירות שביעית והתורה אמרה לאכלה ולא לסחורה: