ר"ש משאנץ על משנה טהרות י:ח

1בין העיגולים לזגים. הם עיגולי הגת ועושין אותם לעצור הזגים לאחר שדרכו הענבים בגת ויצא מהם היין כל מה שיכולין להוציא ברגל עושין כמין תפוח מן הזגים ומניחין עליהם עיגול של טיט כמו שפירש בערוך שמביאין טיט ומערבין בו תבן ונעורת של פשתן ועושין כמין רחיים גדולה ומתוך כובדה צריך בני אדם הרבה להעלותה על התפוח ולהורידה לפיכך נחשב רשות הרבים לטהר ספק טומאה משום דרבים מצויים שם:

2לפני בוצרים רשות היחיד. דיראים בני אדם ליכנס משום שנתפס עליהן כגנב:

3אחר הבוצרים רשות הרבים. שיש לכל רשות ליכנס:

4כלי בית הבד של גת. כלומר ושל גת דבד לשמן וגת ליין:

5והעקל הוא עקל בית הבד ועושין העקלין כמין קופה מסורגת כמצודה ואחרי סחיטת הזתים נותן הגפת באותו עקל ומניח עליו דבר המכבידו להוציא המשקה הנשאר:

6מנגבן. אם נטמאו לא מהניא בהו טבילה אלא א״כ הוציא מהן המשקה הטמא שנדבק בהן ובפרק בתרא דמסכת ע״ז (דף עד.) מפרש במה מנגבן:

7מיישנן שנים עשר חדש. וכלה מהן טעם היין והשמן:

8חולטן. אשקלדי״ר בלע״ז מלשון חלוט דפרק כל שעה (ד' לז:) והחלטה דקאמר התם מוגלשין על גבי קמח הכא נמי שופך עליהם מים רותחים:

9בשבולת הנהר. מלשון (תהילים ס״ט:ג׳) ושבולת מים שטפתני והוא מקום שהמים רודפין לפי שדרך הספינות ללכת נקרא שבולת מלשון שביל ובשלהי מס' ע״ז (דף עה.) אמרינן דמניחן שם עונה או יום או לילה גבי מעיין שמימיו רודפין: תניא בתוספתא (שם) גת העליונה רשות הרבים והתחתונה רשות. היחיד אימתי בזמן שהרבים נכנסים בזו ויוצאים בזו אין שם אלא פתח אחד או פרצה אחת זו וזו רה״י מי שהיו גתיו ובדיו טמאין ומבקש לטהרם הדפין והלולבין והעדשות מנגבן והן טהורין העקלים של נצרים ושל בצבוץ צריך לנגב ושל חשיפה ושל גמי צריך ליישן כמה הוא מיישנן שנים עשר חדש רבן שמעון בן גמליאל אומר מגת לגת ומבד לבד ר' יוסי אומר אם רצה לטהרן מיד חולטן ברותחין או מולגן במי זיתים רבן שמעון בן גמליאל אומר משום ר' יוסי נותנן בנהר שמימיו מהלכין מלא עונה או תחת הצנור שמימיו מקלחין וכשם שהוא מנגב לטהרות כך הוא מנגב ליין נסך. פי' גת העליונה מקום שדורכין שם הענבים: גת התחתונה. מקום שיורד היין שם לבור וכן משמע בפ״ק דפסחים (דף טו.) : הדפין. כל הני דחשיב הכא כלי בית הבד הן דאשכחן בשילהי איזהו נשך (דף עד.) דגבי עביט של ענבים פריך והא מיחסר מיכמר ועיולי לבי מעצרתא וגבי מעטן של זתים פריך והא מיחסר מיכמר ועיולי לבי דפא והיינו דפין דהכא ובפרק המוכר את הבית (דף סז:) תניא המוכר את בית הבד מכר את הנסרים והן דפים העשויים כמין דלת ונותנים על התפוח והלולבין מלולבי דקל עושין טאטיתא ומכבדין בו את הבד לאסוף הזתים המתפזרין. העדשות לא כמו שפי' בקונטרס בשילהי מסכת ע״ז (דף עה.) דהיינו גת עצמה שקורין מיי״ט דהא תנן בפרק המוכר את הבית (דף סז:) מכר את בית הבד מכר את הים ואמרינן מאי ים טלפחא ועדשים מתרגמינן טלפחין ואי היינו גת עצמה לא היה צריך למנותה דפשיטא שהיא עיקר המכר אלא הוא העיגול של טיט שפירשתי במתני' ולפי שהוא עגול כמין עדשה נקרא עדשה ועל שם שהמשקין יוצאין על ידו בשפע כמין ים נקרא ים וקצת קשה דאותו עיגול הוא של גת והכא איירי בבית הבד כדפרישית ולא מסתבר למימר שגם לבד עושין כן דבכל מקום משמע שהוא לגת במקום קורה לבד כדתנן בפ״ק דשבת (ד' יח.) ושוין שטוענין בקורות בית הבד ובעיגולי הגת:

10מנגבן והן טהורין. כל הני לא בעו טבילה דפשוטי כלי עץ לא בעו טבילה אלא צריך להסיר משקה הטמא שנדבק בהן ובשלהי מסכת ע״ז (דף עה.) מייתי ברייתא זו וכתוב שם בכל הספרים מדיחן וכאן כתוב בכל הספרים מנגבן וגירסא זו עיקר דהא התם נמי תניא הגת והמחץ והמשפך של עובד כוכבים רבי מתיר בניגוב וחכמים אוסרין אבל בהדחה לא אשכחן תנא דשרי והא דתנא עקלים של נצרים ושל בצבוץ לחודייהו ולא עריב להו אע״ג דכולהו בניגוב משום דבעי לפלוגי בעקל של נצרים ושל בצבוץ לשל שיפה ושל גמי ומיהו אין כל כך ראייה מההיא דשל עובד כוכבים דגרע של עובד כוכבים דבליע טפי משל ישראל שנגע בו עובד כוכבים ומ״מ אין להקל ובקונ' פסק בשלהי מסכת ע״ז (שם) על משנה זו יש לסמוך שאין צריך אפר לגת מדפשיט מינה רבי אבהו ולא אמרי ליה זו אינה משנה דקתני בה דסגי לגת בהדחה ומתני' קתני דבעי ניגוב שמע מינה קמו בה רבנן בתראי ופשוט הילכתא (ועמ״ש תוס' נדה סה: ד״ה הדפין) כוותיה וחס ושלום אין להקל אחרי שכתוב כאן בכל הספרים מנגבן. עקלים פירשתי במתני': של נצרים. מלשון צורי דקל שתים דשלהי אמר ר' עקיבא (דף צ:) שמביאין נצרים והוצין וקורעים אותן ועושין אותן כמין חוטין ועושין מהן חבלים בעקלים ובערוך פירש העקלים של נצרים היינו לאחר שימלאו כל הגת מן הענבים או מן הזיתים מפנין סביב סביב ועושין שביל שילך ויפול אל הבור ולפי שלא יתפזרו הענבים ויכלו אל השביל מביאין נצרים של דקל וכורכין סביב סביב לענבים כמין סייג קטן כדי שלא יתפזרו ולהכי נקרין עקלין שעוקלין ועוקמין אותן וכורכין אותן סביב. בצבוץ. פשתן מלשון (צ״ל בוץ כך פירש הערוך ערך בן ד' אבל רש״י במס' ע״ז עה. ובנדה סה: פי' קנבוס) בצק ויש אומרים קנבוס: שיפא. מין אחד של גמי: מגת לגת. בשלהי מסכת ע״ז (דף עה.) אמרינן איכא בינייהו חרפי ואפלי: חולטן ברותחין. מולגן במי זיתים דרך לבשל את הזיתים להיות רכין להוציא שמנם שמא לפי שאין מימיהן חמין כשאר רותחין שאין דרך להרתיחם כל כך שלא יתקלקלו הזיתים נקט לשון מליגה שמחממין אותם כדי מליגת שיעור כדתניא בפרק המביא כדי יין (דף לד.) מולגין את הראש ואת הרגלים ובשלהי מסכת ע״ז (דף עה.) כתוב בכל הספרים מגעילן ברותחין או חולטן במי זיתים: