רש״ש על משנה בבא קמא א:א

1תוי"ט ד"ה השור כו' אבל מ"מ כו'. בגמ' וקרן מאי שייריה כשהזיק כו'. ק"ל מדוע לא משני דקתני סיפא שור המועד כדאמר בסמוך לענין אדם:

2שם תוי"ט ד"ה לא הרי כו' פי' אין קולתו וכו' ואין פירושו כש"מ שבתלמוד לא ראי זה כו' אין חומרא כו'. תימה לי דהלא (בסנהדרין סו) איתא לא ראי דיין כראי נשיא שהרי דיין אתה מצווה על הוראתו כו' ולא ראי נשיא כראי דיין שהנשיא אתה מצווה על המראתו כו' וכן בריש תו"כ ובמ"ר פ' נשא בסופה לא הרי דבור הסנה שהוא תחלה לדברות כו' לא הרי דבור הר סיני שהוא בכל ישראל כו' וע"כ פירושם כדהכא ונראה דכל לא ראי דבש"ס נוכל לפרש כן וצ"ע:

3שם ד"ה כהרי הבור כו' וכתבו עוד כו' דאין עונשין ממון מן הדין כו'. לכאורה כאן לא רצה התנא ללמוד מק"ו רק כמו כל התולדות דקאמרה הגמרא לקמן עליהן מ"ש קרן כו' וכן בכולהו תולדות דשארי אבות וכן לרב באבנו סכינו כו' דיליף במה"צ משור ובור (לקמן ג' ב') ובתוס' שם (ולקמן ו') בפיסקא דהצד השוה יליף ג"כ כה"ג (ובדף ה' ב') א"ר וכולהו כו' אתיא במה"צ והלא בשבת איתא נמי תולדות והיו עונשין עליהן סקילה כדלקמן. והנה רש"י (בסנהדרין ע"ג) כתב טעם דא"ע מה"ד משום דאדם דן ק"ו מעצמו אבל היקש לא ניתן לידרש מעצמו. אמנם לדעת התוס' (בסוכה לא) דכה"מ אדם דן מעצמו לבד גז"ש ואפ"ה ע"י היקש עונשין ע"כ צריך לחלק מטעם אחר עי' כ"מ בפ"כ מהל' עדות ה"ב ועמש"כ (לקמן כ"ד ב') בס"ד:

4שם ד"ה תשלומי נזק בסופו וה"ה היכא דשבחה כו' דניזק הוי (נ"י). ותמוה דהא הלכה כר"י (לקמן ל"ד ב') דל"ל לניזק אלא פלגא בשבחא: