רש״ש על משנה בבא קמא ח:א

1במשנה כמה היה יפה וכמה הוא יפה. ע' ברא"ש שכ' ושומא זו להקל כו' ולמדין מובער בשדה אחר דא"ת לשום ערוגה אגב שדה. ולא תקשה לך איך ילפינן קולא מבהמה מזקת לאדם המזיק דחמיר עמש"כ (לעיל מ"ז) בס"ד:

2שם צער כו' אומדין כו' כיוצא בזה. עתוי"ט אולם יען דלא פרש"י שרואין ג"כ אם הוא עשיר ודאי היה נותן הרבה כדי להנצל מן הצער משא"כ כשהוא עני משמע דבאמת משערינן כל אדם גם בזה כעבד כיוצא בו כמה היה נותן רבו להצילו מצער כזה אבל הרמב"ם בפ"ב מהל' חובל ה"ט כתב שמשערין ג"כ לפי ממונו:

3שם רוצה ליטול להיות מצטער כך. ע' ברא"ש דמסיק דאין שמין כמה רוצה ליטול ולצער דכל אשר לאדם יתן בעד נפשו הלשון הוא הפך המכוון דלשון זה יורה דאף להנצל ג"כ יתן את כל אשר לו:

4שם בתוי"ט ד"ה רואין אותו כו' וכפירות שאין עידי הודאה כו' דאלו בעדי הודאה כו' אע"ג דשייך נמי כפירה כו' מ"מ לא שכיח כו'. לכאורה משמע מלשונו דבכי זה באמת לא דנינן בבבל אבל א"א לומר שזה יהיה כוונתו דהוא נגד כמה מעשיות בגמרא בפ' חזקת וש"מ וסתימת כל הפוסקים:

5שם נפל מן הגג כו'. ופטור על הבשת שנאמר ושלחה כו'. כ"ה הגי' במשניות וכמו שהגיהו המהרש"ל והב"ח ובתוי"ט מושלחה דייק כו' ע"ש ונראה דאשתמיטתיה הגמ' לעיל ס"פ כיצד דיליף מן והחזיקה דכיון שנתכוין להזיק אע"פ של"נ לבייש חייב ולפי זה פשוט דהמשנה דנקטה נפל הוא בדיוק לאשמועינן דדוקא בכה"ג דל"נ אפי' להזיק ולכן סיימא עד שיהא מתכוון סתם דמשמע כוונה כל דהוא דהיינו אפילו רק להזיק וע"ז מביאה בדיוקא קרא דוהחזיקה ג"כ:

6שם בתוי"ט ד"ה והמביש את הישן כו' אבל כו' שנסתלק כו' הוי בכלל כו' ע"ש. משמע מדבריו שאם הערימו כשהוא ישן ואחר כך כסהו קודם שהקיץ דנסתלק הבושה אע"פ שנודע לו בהקיצו שגלהו בתוך שינתו פטור ומדמהו למת ואינו נכון כלל. דהא הכא מרגיש עתה בקומו הבשת שבישהו כבר משא"כ במת לא הרגיש ולא ירגיש לעולם: