רש״ש על משנה בבא מציעא ה:א

1במשנה ואיזהו תרבית המרבה בפירות כו'. הא דתארוהו בשם תרבית ולא בנשך או מרבית (עתוי"ט) נ"ל משום דשם איסור תרבית לא מצאנוהו בתורה אלא בלשון לקיחה וכן בקראי דיחזקאל (י"ח וכ"ב) והמרבה בפירות בשעת פסיקה אין איסור דשמא לא יוקרו רק דאח"כ אם הוקרו אסור לקחת הפירות כפי שפסק אלא כשער של עכשיו או שיחזיר לו דמיו כיון דידוע כמה דמים נתן וכ"מ לקמן (ע"ד ב') במשנה דר"ג דהחמיר ע"ע מ"מ הלווה סתם רק דאח"כ בהוקרו קבל מהם כשער הזול ובשעה שהלוו שם דמיהם כדי שידע בשעת השבה איך ליטול מהם וכ"מ בשבת (קמ"ח ב') הא באתרא דקיץ דמי' ע"ש בפרש"י וע"ד דרוש יש להוסיף עוד דלתרבית מסיים קרא ויראת מאלהיך ולא כתיב שם הוי"ה כדכתיב אחר נשך ומרבית אני ה' אלהיכם הוא לרמז שייראו מהדיינים שגזרו עלה כי אלהים בכ"מ ר"ל דיינים:

2שם עמדו חטים בל' דינרים. הוא שער הרגיל ד' סאה בסלע כמש"כ בתענית (י"ט ב') בס"ד ע"ש:

3שם בתור"ע אות מ"ג הקשה דלדעת התוס' לעיל (מ"ו ב') בד"ה יש ע"כ מיירי בהנאת מחילת המלוה וא"כ מאי מקשה ליה אביי אפי' יש לו נמי והיינו מהך ברייתא כפרש"י דלמא היא מיירי בפסק בגוף החוב (כ"נ כוונתו) ולק"מ דע"כ רבה גופיה מוקי לה ג"כ בהנאת מחילה דאל"כ מאי מייתי מינה לפי' דמתניתין: