רש״ש על משנה בכורות א:ג

1במשנה שתי נקבות וזכר כו'. אין כאן לכהן כלום. לכאורה יש כאן ס"ס לכהן ספק נולד הזכר לבד ואת"ל עם נקבה ס' הוא יצא תחלה. ודעת התוספות בכתובות (ט' ב') ד"ה אי דבס"ס מוציאין ממון מחזקתיה. וכן הרשב"א הביאו הש"ך בכללי ס"ס סימן כ"ז כתב דס"ס עדיף כרוב. ואפשר דאלים יותר מרוב. ועכ"פ יקשה לרב דס"ל דאזלינן בממון אחר הרוב:

2שם ברע"ב ד"ה שתי חמורות כו' ואאידך כו' מפריש טלה והוא לעצמו כ"כ רש"י וכ"ה הלשון בטוש"ע סי' שכ"א סי"ד לפי' ר"ת לעיל בגמרא (ד' ב') בתוד"ה ופודה וכן פסק הטור והרמ"א שם ס"ה והש"ך כתב שם ורשאי אח"כ לחזור ולפדות עליו ודאי פ"ח לכאורה היה יכול לפדות בכאן שניהם על טלה אחד ויתנהו אח"כ לכהן אך גם לשון התוס' בסד"ה מאן ל"מ כן. ואולי דהכא נתפס בתחלה בשביל הודאי וא"כ צריך ליתנו לכהן לכן אינו יכול לחזור ולפדות עליו את הספק וצ"ע בזה אכן בב' זכרים וב"נ שכתב רש"י ואחריו הר"ב דמפריש עליהן שני טלאים וכ"כ הטור והש"ך שם ודאי ל"ד:

3שם [בר"ב ד"ה שני זכרים כך פירשו רבותי. נ"ב כן פירש"י. ומצאתי בתוספתא ספ"א מפורש כדעת רש"י וז"ל ב' נקבות וזכר או ב' זכרים וב' נקבות ואין יודע אין כאן לכהן כלום אלא מפריש טלה א' ופודה בו כאו"א לעצמו ע"כ. והנה כאן ג"כ מפורש שא"צ רק שה אחד וזה כמ"ש במשנה ופודה בו פעמים הרבה. ועי' בתוס' (י"א סע"א) ד"ה שהיו ודברי רש"י והר"ב שכ' ב' טלאים צע"ק. ואח"ז ראיתי בהגהות אאמו"ר זלל"ה שכתב שרש"י לא דק בזה, וכתב זה מדנפשי' וכיון להלכה בהתוספתא. ואח"ז הגיע לידי ס' מזבח כפרה וראיתי בו שכ' התוס' חיצוניות וז"ל ומ"מ מפריש ב' טלאים והם לעצמו כו' ולפי' ר"ת הפודה בו פעמים הרבה דפודה וחוזר ופודה בשה א' גם הכא ל"צ רק טלה אחד. אכן רש"י שפי' ב' טלאים הולך לשיטתו דפי' לעיל דפודה פה"ר אם חזר ולקחה מן הכהן עכ"ל. (ואח"ז כ' שאם הפרישו לעצמו ונולד לו פטר חמור אחר ודאי יכול לפדותו באותו שה עצמו עכ"ל. ולזה כיון הש"ך מדעתי'). ולכאורה לא נראה לומר שלרש"י אין יכול להפריש הטלה פ"ש לעצמו אף שמשמע כן מדברי התוס' לקמן (י"א סע"א) וצ"ע בזה כי יש פנים לכאן ולכאן. וע"ד התוספתא מצאתי באו"ז הל' בכורות אות תפ"ה שכתב וז"ל ב' נקבות וזכר או ב"ז וב"נ אין כאן לכהן כלום אבל גבי ב"נ וזכר מפריש טלה אחד לעצמו וגבי ב"ז וב"נ מפריש ב' טלאים לעצמו וכך היא שנויה בתוספתא עכ"ל. מהגרמ"ש ז"ל]:

4שם בא"ד אבל רמב"ם סבר כו' ואפי' טלה לעצמו א"צ כו'. ונ"ל דטעמיה משום דלישנא אין כאן לכהן כלום משמעו דאפילו דין ספק אין לו כדמוכח במשנה רפ"ג כל שידוע שבכרה אין כאן לכהן כלום כו'. ואם ספק יאכל במומן לבעלים. והא דלקמן (י"ח ב') גבי רחלים דתני ג"כ בהאי לישנא ושם מודה הרמב"ם שהוא ספק. י"ל דהתם נקט שיגרת לישנא דהכא. וכה"ג כ' התוספות בד"ה שתי חמוריו. וכתב התוי"ט ואע"ג דבזכר ונקבה כו' לא ממעיט מהפרשת טלה כו'. והוא מלשון הכ"מ ע"ש. זו"נ בכדי נקטי דשם אינו אלא ספק אחד. ואין לומר דכוונו למש"כ הרא"ש דשם איכא ג"כ עוד מיעוט דנפקא מקצת נקבה בהדי זכר כו' וה"ל חציצה. דע"ז אינו מועיל תירוץ הכ"מ. אלא ע"כ צ"ל דהאי מיעוטא לא שכיח כלל ואינו נחשב למאומה: