רש״ש על משנה מעשר שני א:ב

1ברע"ב ד"ה תמים חי. וה"ה נמי שחוט (כ"כ הרע"ב הרא"ש). הל"ל וכ"ש שחוט דהא אפילו בכור דנמכר תמים חי אפ"ה א"נ שחוט לר"נ כדא"ל ולרבא כדא"ל בתמורה (סד"ז) ועתור"ע אות ג':

2שם בתוי"ט ד"ה הבכור כו' וכתב הרמב"ם ושמא תאמר כו'. לכאורה מה זו שאלה לרבא שם דמוקי לה בזמן הבית. יכול למוכרו לכהן אחר להקריבו. ולר"נ דמיירי בזה"ז פשוט הוא דר"ל דמוכרו ליאכל במומו כדינו:

3בתור"ע אות ו' ע"ש. לענ"ד מלשון דאר"נ שם לאשמעינן דבזה"ז נמי מוכרין כו' משמע דבזמן המקדש ודאי יש היתר מכירה והיינו ע"כ בשחוט. ור"ל דאי תנא תמים לחוד ה"א דמיירי דוקא בזמן המקדש ובשחוט. להכי תני ג"כ חי לאשמעינן דיש היתר נמי בחי ובזה"ז. ונ"ל דזהו דעת התוי"ט בקדושין (נ"ב ב') בתד"ה המקדש. ודעת התוס' שם משמע דאסור ע"ש: