רש״ש על משנה מנחות ט:ח

1במשנה הכל סומכין. מש"כ התו"ח דלא משכחת לקרבן חש"ו אלא ביורש. נעלם מאתו הא דאיתא בנדרים (ל"ה ב') דאדם מביא קרבן מצורע על בניו הקטנים ע"ש:

2שם בתוי"ט ד"ה סומא כו' ותמיהני דשבקו לנכרי כו'. ול"נ דמנכרי לא רצו להקשות דא"ל דעיקר קרא אתא למעוטי נשים כדמייתי הגמרא בעירובין (צ"ו ב') ובש"ד (וזה נראה דאישתמיט מהתוי"ט כאן. וכ"נ מהא דכ' לקמן על הרע"ב ומיהו דרשה דנקט בת"כ מתניא. ולא הביא מהגמרא) ודרשה דלמעוטי עובד כוכבים (דאיתא ג"כ בת"כ) לא מייתא. והכא דמייתא לעיל אינו אלא לרווחא דמלתא. או קודם דילפינן מסנהדרין כמ"ש גם התוי"ט לענין חש"ו. ודע דבמקום משנתינו ב"פ שבדבריו צ"ל גמרתינו:

3שם בתוי"ט ד"ה על הראש. דת"ר ידו על הראש ולא כו' ולא כו'. משמע דמחד ראש ממעט כולהו. ובגמ' ידו על הראש ול"י על הצואר ידו על הראש ול"י עה"ג כו'. נראה דכאו"א ממעט מראש בפ"ע דטובא ראש כתיבי בויקרא וכ"מ מהא דקאמר צריכי דאי כתב רחמנא חד כו' וכמו לעיל בדרשות דידו: