רש״ש על משנה מקואות ו:ו

1בתוי"ט ד"ה גיסטרא שבמקוה כו'. ולשון הרמב"ם כו' גיסטרא טמאה. ולעד"נ דאפי' היתה טהורה רק דמיירי דכלים שטבלן בה היו אה"ט וטמאוה כשנכנסו לאוירה. וכן בסיפא בתנור טמאו האדם הטמא בירידתו לתוכו. וכ"מ מדלא תני במתני' שהיו טמאים. ועי' בר"ש שהביא תוספתא מעין היוצא מן התנור כו' ע"ש. ושם ע"כ מיירי בתנור טמא. ומשמע התם לפי פירושו בה דכיון שהעלה הצנון קצת מן המים ר"ל קצה האחד והשאר כולו במים הוכשר וכ"מ בפי' הרמב"ם בפ"ד דמכשירין מ"ו גבי צנון שבמערה. והוא לכאורה תימה דכיון דמחוברין עדיין המים שבראש היוצא למים שבמעיין או שבמערה. ועי' ספ"ח דטהרות דבכזה פליגי ר"י וחכמים ואתיא כחכמים:

2שם ד"ה גיסטרא. ולשון הרמב"ם כו' שאין כ"ח מתטהרין במקוה. הרב ז"ל ל"ד דברישא בלאו הכי לא עלתה לה טבילה משום דאין כולה במים שהרי שפתה למעלה מן המים. אבל הרמב"ם כתב זה על הסיפא גבי תנור שהמים למעלה ממנו:

3ד"ה הוא טהור. ונפלאתי מהר"ש כו'. ולדעתי דברי הר"ש נכונים מאד. והוא דלפי הבנת התוי"ט קשה גבי גיסטרא ל"ל שיהא המים צפין על גבה כ"ש אפי' מצומצמות שפתותיה עם המים נמי יהיו טהורים דכ"ז שהן באוירה הרי המים שעליהם מחוברים ולא מקבלי טומאה. וכשנפרשו מן המקוה תו ליתנהו ג"כ באוירה. וע"כ צ"ל דחיישינן שמא נגעו בעובי שפתותיה. וא"כ גבי אדם נמי אפי' אם היו המים למעלה מן התנור כמלוא רום ידיו ניחוש דלמא נגעו על עובי שפתו ואז שטח העליון מידיו לא היו בתוך המים ונטמאו. ולכן צריך שיהיו כ"ש יותר מרום ידיו. וכגי' המשנה שבגמ' ואם היו על גבי רום ידיו (לא גביו דיהיה שב הכנוי על התנור). ור"ל דהיו המים צפין כ"ש (הנזכרים ברישא. דע"כ צ"ל דשב על הרישא דכאן לא הוזכר המים צפין) על גבי רום ידיו ונכון בעז"ה. והרמב"ם נראה דלא הוה גריס ברישא אם היו המים צפין ע"ג כ"ש טהורין דלא כתב זה בחבורו. ואדרבה דהתנה ברישא דשפתה למעלה מן המים. שוב התבוננתי דאפי' מחמת טומאתן מאויר התנור לא סגי ברום ידיו מצומצם דהא כ"ז שהן באוירו לא סלקי להו טבילה כדמוכח בנדרים (עו) ובפי' הרא"ש שם. וכשיצאו מאוירו או שטח העליון מהם מגולה לאויר העולם אין זה טבילה. ואולי החכמים לא החמירו כ"כ בטומאת ידים. וכן הרמב"ם בפ"ו מהל' אה"ט הט"ז לא כתב הא דנדרים אלא באה"ט ע"ש: