רש״ש על משנה נדרים ז:ו

1ברע"ב ד"ה אסור וכו'. אם החליפן. לכתחלה אסור המחליף כו' [כ"כ הרא"ש] כ"נ דצריך להפסיקן [הנקודה צ"ל אצל החליפן]. ור"ל דדוקא לכתחלה אסור ליהנות בחילופן אבל אם שוב החליף או קנה באותן הדמים דבר מה מותר בהנאתו דזה הוה חליפי חליפין עי' בק"נ אות ט"ז. ודלא כמשמעות התוי"ט. ודקדוק הב"י שהביא. הוא ממש"כ אסור המחליף דמשמע דוקא כשהחליפן הוא בעצמו:

2שם בא"ד וגדולי קונם אסורים כגדולי הקדש. וכ"כ הרא"ש והר"ן. ותימה דהתנן פ"ט דתרומות מ"ד גדולי הקדש חולין. וזה אינו ענין לפלוגתא דבפ"ג דמעילה מ"ו כמובן. (ועי' בתרומות שם מה שתמהתי על פי' הרע"ב). וכן הרמב"ם בפ"ה מהל' מעילה הי"א פסק להא דתרומות. ובפלוגתא דבפ"ג דמעילה פסק כמ"ד דמועלין בהן. והתוי"ט במעילה שם הביא ראיה לפסק הרמב"ם מהמשנה דלפנינו ולא זכר מהמשנה דתרומות וצע"ג:

3שם בתוי"ט ד"ה קונם פירות כו' העתיק לשון הרא"ש בלי חולק. אמנם הר"ן כתב דבאינו פורט מותר בחליפין. וכ"כ הב"י ר"ס רט"ז דהר"ן חולק בזה על הרא"ש וכן התוי"ט במשנה דלקמן. והטור השמיט דעת אביו בזה וכן בש"ע לא הזכירו. והש"כ שם סק"ד כתב ג"כ להתירא וכן הט"ז שם. ומש"כ בשם הרא"ש ג"כ להתירא תמוה. ולכאורה דעת הרא"ש תמוה דהא אפי' במשקין היוצאין מהן תנן בפרק דלעיל מותר וכש"כ חילופיהן. ועי' לעיל (נב ב) בפשיטות בעיא דרמב"ח ולשון השו"ע שם ברה"ס ואצ"ל במשקין היוצאין מהם ועי' בב"י שם. ואולי לדעת הרא"ש אם סחטן הוא בעצמו אסורין דומיא דחליפין דאסורין למחליף עצמו וצ"ע . והנה לענין דינא נראה דלא פליגי. דהרא"ש לא כתב לאסור בלא אלו אלא לשיטתו דאף באלו לא מיתסר אלא למחליף עצמו. ובזה גם הר"ן מודה אם נתפוס בעיא דרמב"ח לחומרא (כדפסק השו"ע בסעיף ב) כמבואר בדבריו כאן ובהשותפין. והאחרונים ל"ד בזה. גם מש"כ הש"כ בסק"א דדעת הסמ"ג בשם ר"י כהרא"ש דאפי' באלו לא מיתסר אלא למחליף עצמו. נמשך אחר הב"י שם שכ' ע"ד הסמ"ג ואין דעת הר"ן כן. אבל במחכת"ה ל"ד. שהרי הסמ"ג לא כתב אלא על בעיא דרמב"ח. וגם הר"ן כתב כן דבעייתו אינה אלא למחליף עצמו. ולכן גם מש"כ הש"כ בסק"ז במדיר שאסור בכל אופן כמו שאסר על עצמו. ל"ד דהא בהחליפן אחר יש חילוק ביניהן לדעת הר"ן: