רש״ש על משנה נגעים א:ה

1מבוצרת. פי' הרע"ב כמין מבצר ש"ע שיושב באמצע של עיר והוא מהר"ש. ול"נ דעיר בצורה נקראת כשחומה מקיפתה והיא בתווך. וכן המחיה נקראת מבוצרת כשהיא באמצע והנגע מקיפה כחומה:

2בהרע"ב ד"ה הקיפה. וכן הבהק שבשבת היה מד' מראות כו'. העתיק לשון הר"ש ולא הרגיש במחכ"ת שיש בו ט"ס דמה ענין ד' מראות למחיה:

3תוי"ט ד"ה הקיף. וי"ל כו' שהיא מכה טריה כו' ואינה מטמאה. תמוה דמה יענה במחית השחין והמכוה אשר המה מטמאין. ובפשוט נראה דשחין בעצמו אינו מטמא עד שיהא בו נגע בא' מראות. וכאן הכוונה שחין לבד בלא נגע. וי"ל עוד שאין בהשחין כשיעור. ובמשנתינו י"ל עוד דאין השער בתוך השחין אלא סמוך לו כדמשמע לשון נסמך והקיף. והרע"ב ל"ד לקמן בריש מ"ו ע"ש:

4ד"ה מכונסת. בסופו. נקט נמי כו' ובא השחין לתוכה ונתפזרה כו'. תימה דא"כ היינו חלקה. ונ"ל לפרש ונכנס בתוכה היינו בקצה המחיה מעט ושיעור המחיה נשאר בכעדשה רק שנטהר מחמת ההפסק שבינה להבהרת והוה דומיא דרישא גבי נסמך לשער לבן והשער היה בשפת הבהרת דנטהר מחמת ההפסק שבין עור הבשר להשער וכלשון הרמב"ם בפי' שם וז"ל (לשון) [ולשון] ספרא בעור הבשר עד שיהא כל החוצה לו סמוך לעור הבשר כו' שאם יהיה סמוך כו' ולשחין כו' אינו טמא. ולהכי לא נקט הכא נסמך דכיון דהמחיה מבוצרת באמצעית הנגע א"א להסמך לה אא"כ תכנס בתוך הנגע. ומה לי אם נכנס בתוך הנגע או בתוך המחיה. דהלא בשתיהן הוה הפסק בין המחיה להנגע וזהו הטעם לטהרתן. משא"כ בשער שמטמא אף שאינו מבוצר. וזה דלא כדמשמע מפי' הרא"ש שם. ועדיין יש למעיין לדון בשאר הפרטים דמתני':

5ד"ה היה בו פסיון. אע"ג דבנגעי בתים מחליטין על עמד בעיניו כו' היינו לנתוץ. אולם אכתי נ"מ בסוף שבוע ראשון אם פשה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע חזר ינתץ. אבל אם עמד בעיניו בסש"ר אינו חולץ כו' רק מסגירו שנית ואם עמד חולץ כו' כמו שמבואר כ"ז לקמן פי"ג וברמב"ם פט"ו. וא"כ יש חילוק גדול בין פסיון לעומד:

6ד"ה ואין. אבל מהר"ם כו' ופשתה כו' על כגריס ועוד. נראה דהאי ועוד ט"ס דהא בחזר לא בעינן פסיון כדמסיק בעצמו לקמיה וכדכתב התוי"ט בספי"ב מהת"כ:

7בא"ד אפי' לרבנן דר"ע כו'. תימה מאי שייך פלוגתתם לכאן דהא חזר טעון נתיצה אע"פ שאינו במקום הראשון כמש"כ התוי"ט שם מהת"כ: