רש״ש על משנה נגעים יא:יב

1בהרע"ב כולן טהורים. דאת הודאי כו' וא"מ את הספק. לכאורה הא מ"מ כבר טמא משום מוסגר. וצ"ל כיון דמספק אינו יכול לא להסגיר ולא להחליט ע"כ מטהרו. וכמו לעיל פ"ה מ"ד דע"כ צריך הכהן לטהר שניהם. ולשון הר"ש אינו מכוון בכאן שכתב לפי פי' הראשון דמוסגר היינו שכהה בסוף שבוע שני כפירושו לעיל מ"ו וקרע כמשפטו ונתערב ואח"כ נראה נגע באחד מהן דאם הוא במוסגר היה טעון שרפה והשתא דלא ידעינן דיניה כנראה בתחלה. דמשמע דטעון הסגר. וז"א דהא אינו מסגיר ג"כ בספק כדפי' הרע"ב שם ומוכרח הוא מדקתני שם טהור:

2ד"ה ועשאו מוכין. אלא שלא הובדלו לגמרי. לא ידעתי לאיזה צורך הטיל התנאי הזה. וראיתי בר"ש שגם הוא כתב כן. אבל נראה דהר"ש דק שפיר לפירושו שהבאתי בסמוך ומיירי הכא שחזר אח"כ הנגע בו. (דומיא דנתערב דמיירי שחזר כדפי' הר"ש שם) דהיה טעון שרפה אם היה שלם. ואם חתכו לגמרי לפחות מגע"ג מילתא דפשיטא היא דחזרה כמאן דליתא כיון דהשתא אינו ראוי ליטמא וכדתניא בתוספתא בצבעו או מכרו לעובד כוכבים. לכן פי' שלא הובדלו לגמרי וחזר במקום השלם שיש בו גע"ג דאותו מקום טעון שרפה אבל מקום המוכין דהם פחות מגע"ג טהור ומותר והוא כת"ק דראב"ש בתוספתא. אבל לפי' הרע"ב תנאי זה אך למותר ול"ד במחכ"ת:

3תוי"ט ד"ה בגד המוסגר וכתב מהר"ם וכגון כו'. נראה כוונתו דאם לא היה ניכר הנגע אחר הצביעה אפי' בלא נתערב כיון דא"י אם פשה וישרפנו או עמד ויכבסנו ויסגירנו היה טהור כמש"כ לעיל. והתוי"ט שגה בכוונתו: