רש״ש על משנה נגעים ד:ה

1ד"ה אם. ותמיהני כו' השחין כו' חולקין בין האום לפשיון כו'. לקמן בדברי הראב"ד שהעתיק דייק מזה אדרבה להיפך דמשמע הא עור בשר חולק בינם אינו להקל. ועמש"כ בסמוך:

2בא"ד ואני נפלאתי כו' דהא ממתני' דבתרה כו' והלכו להן כו' שמעינן כו' דראויין הן לפסיון. ואני נפלאתי על כ"ת התוי"ט דנראה שהבין פי' והלכו להן היינו שבא הנגע עליהן ומזה הוכיח דע"כ ראויין לפסיון. דאל"כ הרי הפסיון שבהם כמו שאינו והם נשארו בתוקפן הראשון להפסיק. והרי שחין ומכוה ומחייתן ודאי אין ראויין לפסיון כדתנן לקמן ספ"ו ופ"ט. אלא ע"כ פי' והלכו להן היינו דהשחין וכו' נעשו צלקת והבוהק נעשה כעור בשר. ולפ"ז אדרבה גם מזה ראיה להראב"ד שכתב שהפסיון הרחוק טמא. אולם אנכי תמה איך נעלמה מהשליטים הללו הראב"ד ומהר"ם והכ"מ והתוי"ט תוספתא ערוכה בספ"ז וז"ל וחומר בבגדים מה שאין באדם כו' והפסיון הרחוק בבגדים טמאים. וכן עוד שם בחומר בבתים שאין באדם חשיב ג"כ והפסיון הרחוק בבתים טמא. כ"ה הגי' בתוספתא שעם הז"ז. ובדפוסים ישנים היא בטעות:

3בא"ד אלא ענינו פרט לכשהפשיון פשה למראה הבהק כו' מצאתי להרמב"ם כו' שענין זה המאמר שיהיה הפשיון מראה הבהק כו'. ק"ל דהרמב"ם בעצמו הביאו התוי"ט לעיל מ"א בד"ה ומטמא בסופו הביא לימוד אחר ע"ז מת"כ גופיה. וזה יקשה גם לפי' הראב"ד דהא מ"מ יליף לה הכא הת"כ מן צרעת היא והתם יליף לה מן פרח בעור טהור הוא. לכן מזה נ"ל להכריע כפי' ר' הלל אשר הביא שם הק"א ולא כמו שדחהו שם: