רש״ש על משנה נגעים ו:ו
רש״ש על משנה נגעים · Rashash on Mishnah Negaim 6:6
Open in the reader →1ד"ה היה בהק הב'. ויש לתמוה על הר"ב כו'. הנה לפמש"כ לעיל במ"ה בטעמא דר"ע י"ל דבהנך דלא הוי סימן טומאה כלל גם ר"ע מודה דהוה פסיון לפנימית דלא פליגי ר"ע ור"ש אלא על היתר מכעדשה דלר"ע אף הוא אינו סימן טומאה לפנימית. דמ"מ חזינן דהתחילה להתרפאות ממקום סימן טומאתה. ואומר עוד דהך סתמא אתיא כר"ע דוקא ולא כר"ש. דלר"ש מאי איריא בהק או פחות מכעדשה דאינן סימן טומאה כלל אפי' יתר מכעדשה הוה ג"כ המותר סימן פסיון לפנימית. ובזה א"ש פסק הרמב"ם והרע"ב כר"ע נגד ר"ג ור"ש דהוו רבים משום דהוה מחלוקת ואח"כ סתם דהלכה כסתם ונכון בעז"ה:
2ד"ה ואין סימן פסיון. כיון דבהק כו' מפסיק בין האום לפסיון כו'. לכאורה נראה דר"ל בין הפסיון להאום שבעבר השני דהכא מיירי שאין ברוחב החיצונה כגריס אלא ע"י הצטרפות שני עבריה. אבל יקשה דא"כ אפי' פשתה לחוץ ג"כ תהיה טהורה כיון דבהק מפסיק גם בין האום גופיה. ועוד מטעם זה אפי' לפנימי לא תהיה סימן פסיון. ואולי כוונתו דפי' ואין סימן פסיון לחיצונה היינו אם היה הבהק כו' סמוך לחיצונה ואח"כ הבשר החי ואח"כ הפנימית. אבל מ"מ קושיא השניה תשאר: