רש״ש על משנה נגעים ו:ח

1בהרע"ב ד"ה הרי אלו. וה"ה דה"מ למתני נתפשטו הקמטין כו'. כאן אין מקום לה"ה דהא ודאי קמטים שנתפשטו מצטרפים נמי והנגע פושה לתוכן ומטמאין משום מחיה וכ"מ לשון התוספתא שהביא הר"ש דה"ה כעור בשר לכ"ד. ומקומו הראוי לו הוא בסוף המשנה:

2ד"ה ואין מצטרפין. וכן חצי גריס שחין כו'. קיצר במקום שה"ל להאריך דהל"ל ג"כ כחצי גריס שחין וח"ג בעור בשר או ח"ג מכוה וח"ג בעור בשר אינן מצטרפין:

3ד"ה נידונין כעור בשר. ליטמא בבהרת. זה הוא אפי' בנקרחו. והל"ל דמצטרפין והנגע פושה לתוכן ומטמא משום מחיה. וכן מש"כ לקמיה ומעכבין את הפריחה. ד"ז הלא הוא גם בבבא הקודמת. ותחת זה הל"ל ומטמא משום מחיה. וכן לשון הרמב"ם בזה אינו מדוייק:

4תוי"ט ד"ה תוך הפה. דכתיב זמני טובא עור בשרו. משמע דממעטו מטעם דאינו נקרא כ"כ עור בשר. ומסיומו משמע דממעטו מטעם שאינו נראה כ"כ:

5ד"ה קדח. ואין דבריו עולין כו' גבי מכוה. ולי דבריו עולין גם שם דה"ק אע"ג שאינן אש ממש אינן שחין אלא מכוה:

6ד"ה חזר. ומן התימה על הר"ש כו'. וכן הרע"ב ל"ד במה שהזכיר פה נתק נתק וכן לקמן:

7ד"ה וא"מ משום מחיה. אבל הרמב"ם כו'. וכן הראש והזקן שנקרחו אע"פ שהמחיה בהם סימן טומאה כדלקמן ספ"י. הנ"מ לנגע שבתוכן אבל לא לנגע שבעור הבשר: