רש״ש על משנה נגעים ח:ו

1בשפתו העליונה בשפתו התחתונה. לפי' המפרשים הל"ל ובשפתו התחתונה בו'. או דהל"ל בשתי שפתיו כמו שאמר בשתי אצבעותיו כו'. לכן נלע"ד דפי' או בשפתו התחתונה. וקמ"ל דאע"ג דמקצת הנגע טהורה לגמרי כדלעיל פ"ו מ"ח בתוי"ט ד"ה תוך הפה בשם התוספתא דאודם השפתים חשיב ביה"ס. והוחלט מפני חלק הנגע אשר למעלה או למטה מהאודם. (וזה דלא כריב"י בתוספתא שהביא הר"ש לעיל ספ"ו דאם היתה בהרת סמוכה לראש כו' ולפה טהור שנאמר כו' עד שיהא כל חוצה לו עור בשר וראוי לפסיון. או יל"פ אפי' לדידיה וכגון דיש הפסק קצת בשר חי ביניהם) ואח"כ פרחה בכולו אפי' ממקום הטהרה ג"כ טהור. ולא תימא דזה גרע מבהרת טהורה שעומדת במקום טומאה רק שאין בה סימן טומאה. דנוכל לומר בה הואיל דנתחברה להטמאה נעשית כמותה וטמאה ג"כ כמש"כ מהר"ם ונכון בס"ד:

2תוי"ט ד"ה פרחה. ועוד כל היכא כו' בנגעים אמרי' לקולא. צ"ע דהא משנזקק לטומאה קי"ל בפ"ה מ"ד וה' דספיקו טמא:

3ד"ה בשפתו. עי' פי' מהר"ם. ונראה ביאור דבריו דכיון שהיה נראין כאחד (כשמדובקים כו') מקודם ואז ודאי לא נחשבו כנגע אחד מפני הסדק שביניהם אשר מפרידן לשנים. ולכן ה"א אע"פ שאח"כ פרח מזה לזה כגון בסביבות הסדקים אשר מתאחדים שם ממש בלי הפסק סדק לא יהני תו להיותן נחשבים לאחד כיון דלא נתחדש עתה דבר הדיבוק קמ"ל. ויש לכוון זאת בדברי התוי"ט בסה"ד. ובפשוט יל"פ ע"פ דרכו דאשמעינן דאע"ג דחלוקות זו מזו בהפסק אויר ביניהם מ"מ כיון דנתחבר זה לזה בסביבות הסדקים נחשבים כנגע אחד ובטלה הטהורה לגבי הטמאה. והאע"פ יתפרש כמו לפי' הר"ש והרמב"ם:

4ד"ה חזרו הב'. נ"ל מדל"ק כו' בין שנעשו בשר חי לגמרי ר"מ מטמא. לכאורה תמוה דהא בשר חי הוא כש"כ מבהק. ואולי דה"א דוקא בהק שאין בו משום מחיה לכן גם שיעור מחיה לא בעי והוא ע"ד דבעי רבא בשבועות (כב) שבועה שלא אוכל עפר בכמה ע"ש. ואולם מש"כ והכי אר"מ בת"כ. ליתא שם בבהק פלוגתא אלא סתמא תני בשר חי החוזר טמא ולא הבהק ולא פליג ר"מ. רק שם בריש הפרק פליג ר"מ על פחות מכעדשה. ומשמע דבשר חי דוקא וכפי' הא"ר ע"ש: