רש״ש על משנה נדה ג:ה

1במשנה יצא מחותך כו' משיצא רובו כו' כדרכו עד שיצא רוב ראשו. לכאורה נראה להגיה דצ"ל בהיפך ברישא עד שיצא רובו אינו כילוד ובסיפא משיצא רוב ראשו וכן הובא בלשון זה בבכורות (מו ב') וכן העתיקו התוס' בר"פ בהמה המקשה. (ועי' לקמן (כט) תד"ה מכלל). וכ"ה הלשון בהרמב"ם בחבורו ובטוש"ע ע"ש:

2שם ואיזהו רוב ראשו משיצא פדחתו. עי' מש"כ בבכורות (סוף דף מו) להוכיח מהגמ' דשם דהכוונה משיצא הפדחת כולה עד החוטם. ועתה ראיתי להכ"מ בפ"י מהל' א"ב ה"ו שנדחק ליישב הגי' הישנה ברמב"ם רוב פדחתו וכתב שסובר שאינו נקרא ראש (כצ"ל שם וכמו שהוא בב"י) אלא הגולגולת כו' ע"ש ור"ל עד החוטם. ולא נהירא כלל דא"כ הל"ל גם בנחתך ואם יצא פדחתו. אלא המחוור כאשר מצא מוגה למחוק תיבת רוב:

3ברע"ב ד"ה לזכר ולנקבה ולנדה. כתב דחומרא דזכר הוא להצריכה טבילה לסוף מ' כדין טבו"י ארוך כו' ע"ש. ותימה דזהו כדברי ב"ש לקמן (מ"ז דפ"י) במשנה ולקמן (דף עא ב) בברייתא וכפי שפי' הגמ'. ולב"ה ל"ל דטבו"י ארוך תיבעי טבילה. ואין לומר דאף לב"ה צריכה טבילה לקדש כדפי' הרע"ב שם וכדמשמע קצת בפי' דהכא דלא הזכיר תרומה רק קדש ומקדש ועמש"כ שם. ז"א. דע"כ לא מצרכי אלא לאחר הבאת כפרתה כמש"כ שם וכאן אינה מביאה אלא לאחר פ' יום. וכ"מ להדיא בגמ' כאן דלב"ה א"צ טבילה. ועוד תימה דבפשוט הל"ל דנ"מ בחששא דזכר להצריכה טבילה לסוף ז' וכדאיתא בגמ' הכא אף לב"ה וצע"ג: