רש״ש על משנה אהלות ב:ב

1מלא תרווד רקב שגבלו במים אינו חבור לטומאה. התוי"ט בשם מהר"ם כתב הטעם דאין חבורי אדם חבור וכ"מ בתוספתא פ"ד וכ"כ הז"ז שם. והרמב"ם בפי' כתב הטעם ע"ד שאמרו אפר לאו בר גיבול הוא. משמע דהחסרון הוא מפאת עצם החבור לא מפני שהוא ע"י אדם. ולדבריו א"ש מה דקי"ל בכ"ד דעיסה וכן ככר מטמאים והמה חיבורם ע"י אדם. אבל ק"ל מהא דאיתא בתוספתא שם חלב המת שהוא שלם והתיכו טמא היה מפורד והתיכו טהור שאין חבורי אדם חבור. ולפ"ז יקשה מעיסה וככר. וכן בגד שיעורו לטומאה גע"ג והוא ע"י אריגת אדם וכן רוב הכלים הם ע"י חבורי אדם. ותוכף ב' תכיפות הוי חבור ועוד הרבה. וכן לכאורה קשה רביעית דם שנחלקה ואח"כ חזר ועירבן נימא ג"כ שהוא חבורי אדם והלא רביעית דם הבאה מב' מתים ר"ע מטמא ומשמע דאפי' במגע דומיא דאחריני (עי' ר"ש סוף מ"א) ואף רבנן ל"פ אלא בבאה מב' מתים וצ"ע בכלל זה. והנה מר"ד שהקשיתי י"ל משום דחבורו שע"י אדם שוה ממש לחבורו שע"י שמים לכן הוה חבור ועמש"כ בפ' דלקמן מ"ד:

2במשנה אם יש תחתיהן עפר קברות כו'. ופי' הר"ש והרע"ב דר"ל תפוסה של מת. ול"י מדוע לא פירשו כדלעיל במ"ב מלא תרווד ועוד עפר קברות. והרמב"ם מפרש שם ג"כ בתפוסה:

3שם תוי"ט ד"ה מטמאין. ולא יטמא במשא לפי שטומאת משא במת עצמו אמנם הוא מק"ו כו'. לכאורה כוונתו דאין דבר הלמד מק"ו חוזר ומלמד בהיקש. אבל ז"א מכמה טעמים חדא דכה"ג דילפינן מהיקש דבר המפורש במת דהיינו אהל. נוכל למילף אגבו גם דבר הנלמד בו מק"ו. עי' יומא (ר"ד נז) ובפרש"י ותוס'. שנית דלר"פ דבר הלמד בק"ו חוזר ומלמד בהיקש זבחים (נ ב'). ולמאן דל"ל דר"פ נשאר זה שם בתיקו. שלישית גולל ודופק גופייהו נילף מק"ו דנבלה שיטמאו במשא. רביעית דבכה"ת כולה למדין למד מה"ל חוץ מקדשים כדאיתא שם (מט ב). אלא כוונת הרמב"ם הוא לשיטתו דסובר דטומאת גו"ד אינה אלא מדרבנן (בפ"ג מהל' ט"מ ה"ג) ולא גזרו אלא בטומאות המפורשות במת עצמו ולא בטומאות הלמדין בו מק"ו:

4בא"ד ועוד תמיהני דא"כ למאי איצטריך כו' לקרא דוכל אשר יגע כו' דאי למידק כו' הא בהך קרא נמי כו'. זה י"ל משום דקרא דהתם סמיך הנוגע לבעצם ואיכא למימר דרק עליו קאי וכדלעיל מ"ג. אבל קבר איתקש למת דאף במשא. משא"כ בקרא דהכא סמיך אשר יגע אל ע"פ השדה דהוא גו"ד. ותדע דלטעמך ל"ל כלל ע"פ השדה דהא בהך קרא גופיה ג"כ כתיב בקבר:

5כתב הא"ר דטומאת אוהל בכדי נקט ע"ש. ולמש"כ התוס' בכתובות (דף ד) בשם הר"ד מ"ב דא"מ אלא כשפירש ע"ש א"ש בפשיטות וכמש"כ הא"ר בעצמו בסופו לענין מגע: