רש״ש על משנה אהלות ז:ד

1תוי"ט ד"ה הראשון טהור. אפי' מת כו' א"מ עד שיצא לחוץ כדתנן כו'. הר"ש. לשונו שלא בדיוק דהא לקמן בסמוך מוקי לה לההיא בשלא עיגל ראש כפיקה. והכא דמיירי כשהעגיל מטמא בפה"ק לבד:

2ד"ה אין לנפלים. וצ"ל דפה"ק הוא כשיצא הולד לחוץ כו'. ויש בזה קצת תימה בשינוי הלשונות כו'. צ"ע אנה מצא בדברי ר"י או אפי' בלשון הרמב"ם והרע"ב דפה"ק מטמא. (ואדרבה מדהוצרך הרע"ב במשנה דלקמן לומר דס"ט לצאת ש"מ דפתה"ק לא מטמא. ולכן גם קושייתו שם עליו א"כ. והכא ל"מ מחמת ס"ט לצאת. שהרי לא עמדה לצאת אלא בבית הב'). ר"י לא קאמר אלא משנפתח הקבר (והוא לרבותא דאפי' לא יצא עדיין אלא שנה"ק) תו אין פנאי להלך (וכש"כ אם יצא ראשו). ומה שאמר אין לנפלים פתה"ק אגב לישנא דרישא נקיט. וכוונתו על יציאת הראש ג"כ דגם הוא אינו מעכב הליכתה. וזהו אשר הוסיפו הרמב"ם והרע"ב בביאור דבריו ומוכרח הוא:

3בא"ד ולכן נ"ל שהכ"מ הבין כו' היינו מש"כ אח"כ יצא ראשו כו'. תמוה דא"כ מהו שהתנה אם נעשית כו' כפיקה. הא ביצא אפי' לא היה כפיקה נמי כדמסיק אח"כ:

4בא"ד שהרי מכיון שיש עוד בית החיצון וכדתנן כו'. שם במשנה אינו מבואר כלל. והרי התוס' בר"פ בהמה המקשה בד"ה אדם ובפ' יש בכור מפרשי דבית החיצון היינו פרוזדור (והוא כמו שהביא בסמוך לדעת הר"ש) רק רש"י נדחק בנדה לחדש עוד בית חיצון להלאה מן הפרוזדור בכדי ליישב הא דקאמר הגמ' שם כגון שהוציא כו' ובברייתא איתא דמטמאה בפנים כבחוץ. ולהתוס' צ"ל דכוונת הברייתא על העובר כולו שהוא בפנים היינו בפרוזדור רק ראשו חוצה לו וכמש"כ המהרש"א בנדה (מב ב') בתד"ה וכדר"א. וכדי שלא להכנס בכל הדחוקים בחר לו הרמב"ם דרך לעצמו דגם עובר הוה כילוד משיצא ראשו לפרוזדור ודו"ק:

5בא"ד ועוד אני אומר כו'. לכאורה זוהי בעצמה הקושיא הראשונה: