רש״ש על משנה פאה ח:ב

1ברע"ב ד"ה בכל שנתו בשנה שלישית ובשנה ששית כו' [כ"כ הר"ש]. וק"ל דהא זמן האסיף שלהן אינו אלא בשנה שאחריהם בחדש תשרי ועיקר מצות הפרשה היא אחר המרוח וראיית פני הבית ועמש"כ לקמן מ"ה:

2בתור"ע (אות ע"ח) קשה לי כו' ונעשה הפקר מיד יזכה בעל השדה כו' ע"ש ובמחכ"ת אישתמיטתיה מש"כ הרא"ש בפ' אלו מציאות במשנה דמצא בגל (וכן הנ"י שם) דלא עדיפא חצירו מידו (כה"ג אמרינן שם (ק"ב) כ"ה דאיהו זכי חצרו זכיא ליה כו' ע"ש) דאילו בא לידו קודם יאשותו לא קני כו' ועי' בש"ך סי' רס"ח סק"ב ובסמ"ע סי' ר"ס סק"ב ובזה א"ש הא דאיתא בירושלמי מת"ע שבשדה שאין עניים מקפידין עליהן ה"ה של בעה"ב משום דכיון דלא קפדי עליהם מעיקרא מיד זכתה לו שדהו לבעה"ב ולי קשה דמאי מהני יאוש עניים דהרי יאוש מטעם הפקר הוא וכמו דאר"א לעיל פ"ה מ"ב וכי היאך העני הזה מחליף דבר של"ב ברשותו ה"נ היאך יפקירו דבר כו' עי' פ' מרובה (ס"ט) ואולי כיון דכל העניים מיאשי והתורה לא זכתה אלא להם שפיר מצו לאפקורי ור"א לא קאמר אלא דעני פרטי א"י להחליף ומדויק היטב לישניה וכי היאך העני הזה כו' הזה דוקא:

3ומה שהקשה עוד (באות הקודם) מקטני עניים דגם להם חלק בזה ולדידהו הוה יאוש שלמ"ד ע"ש. נ"ל דלק"מ דהא אפי' אם כבר זכו בו אין בהם משום גזל אלא מפני ד"ש היכא דאין דעת אחרת מקנה אותן כמו מציאה וכן מת"ע דהוה כמו הפקר ופי' הרמב"ם משמע דאין הטעם משום יאוש רק כיון דעניים תו לא יבואו קרינן ביה לעני ולגר תעזוב ולא לעורבים כו' דאיתא בחולין (קל"ד ב') וכן משמע בירושלמי: