רש״ש על משנה סנהדרין א:ו

1במשנה ומנין להביא עוד שלשה כו' הטייתך לרעה ע"פ שנים. מוכח דאף [בסנהדרי] (בסנהרי) קטנה נגמר הדין לחובה ע"פ שנים מכריעין וכ"מ לקמן בפ' היו בודקין ובכ"מ. וק"ל מדוע לא ילכו לב"ד הגדול וישאלו וכדכתיב כי יפלא וגו' וקמת ועלית וגו' ועוד והצילו העדה כתיב. וביותר קשה להפוסקים דאין סומכין על הרוב היכא דאיכא לברורי:

2שם בר"ב ד"ה אין ב"ד שקול. ולמ"ל הטייתך לטובה עפ"א כו' כ"כ רש"י. לכאורה הא משכ"ל במוסיפין כמו דמשני ר' אבהו על הטייתך לרעה עפ"ש ונל"פ דהא דאין ב"ד שקול הוא מקרא דלנטות עשה לך ב"ד נוטה כדלקמן (ג' ב'). ולישנא דסוף סוף כו' דלקמן בדברי המקשה קאי על רישא דמילתא דקאמר ומנין להביא עוד כו' הטייתך לרעה עפ"ש. וראיתי להתוי"ט שגם הוא העתיק ע"ז דרשה דלנטות. ולא הרגיש על הרע"ב שפי' טעמא דלמ"ל הטייתך כו' כפירש"י. שוב התבוננתי דרש"י לשיטתו בסוגיא דלקמן דמפרש לנטות אחרי רבים עשה לך ב"ד שיהיה בו נטייה אחרי רבים. וקיצר בכאן וסמיך אדלקמיה:

3שם בתוי"ט ד"ה רי"א שבעים כו' דכתיבי קראי כו' הלכך אי לא מסתפינא כו' דכתיבי בקרא ע"ש (וברש"ל משמע דכן היה לפניו הגי' ברש"י) הן לפי פירושו לא היה צריך להגהה דהכתוב שם שנה ושלש שבעים וכן בפ' משפטים כתיב ושבעים מזקני ישראל. ויתפרש ע"ד שאמרו בחולין (כ"ב ב') לא לישתמיט קרא כו' וה"נ לא לישתמיט קרא ולכתוב שבעים ואחד חד זימנא. ולי ה"נ דכוונת הש"ס על הקרא דוישארו שני אנשים דדרשינן (לקמן י"ז) בקלפי נשתיירו ע"ש ואם היה ע"א לא ה"ל להשאר אלא אחד: