רש״ש על משנה טהרות ד:יא

1ספק ידים כו'. לכאורה היינו ספק ד"ס דחשיב לקמן דידים הוו מי"ח דבר כמו אכל אוכלין טמאין ואינך. ודוחק לומר מפני דידים שלמה גזר עליהן מתחלה לקדשים לא יוכללו בכלל ד"ס. ונ"ל משום דבידים אשכחן טומאה מדרבנן ע"י אה"ט כגון הכניסן לבית המנוגע או שנגעו במי שמטמא בגדים שג"כ דינו כאה"ט במקצת עי' רפ"ג דידים ובזה ג"כ ספיקן טהור. ובספק דד"ס מסיים לקמן אבל דבר שהוא אה"ט כו' ספיקו טמא:

2בהרע"ב ד"ה וליטהר וטהרן. ספק נטהרו כראוי כו'. ונראה דה"ה ספק אם נטל כלל וכש"כ הוא מהא דפ"ב דמקואות מ"ב לת"ק שם. והרע"ב סריך ואזיל אדאיתא במשנה בספ"ב דידים וכ"פ הרמב"ם בפ"ו מהל' ברכות הט"ו. והכ"מ נדחק שם למצוא מקורו. ובעיני נראה שהוציאו מהא דמקואות. שוב ראיתי להמל"מ בפ"ד מהל' בכורות שהאריך בזה ע"ש:

3ד"ה אבל. ומיהו אה"ט מד"ס שהוא עצמו מספק כגון בה"פ כו' הוא מלשון הרמב"ם אבל הר"ש והרא"ש חשבו ג"כ בה"פ. ונראה משום דהמשנה לא אמרה דשורפין רק ספיקו טמא ואיכא לפרושי דטמא מספק ולאפוקי מהני דחשיב דספיקן טהור לגמרי ודלא בתו"ח שהעלן בט"ס. ודע דהא דאיתא כאן בא"ר בטעם גזירת ג' לוגין מים שאובין משום דהיו אומרים לא כו' אלא אלו ואלו מטהרין. תיבת ואלו טעות המעתיק כי כן אמר אביי אבל רבא הא פריך עליו מאי נ"מ ע"ש:

4תוי"ט ד"ה אבל. וכגון הא דנבלת עוף טמא כו'. תימה איזה אה"ט איתא שם גבה: