רש״ש על משנה טהרות ח:ו

1שיש להן מעשה כו'. הרל"צ שכח לציין עוד לפי"ז דכלים מט"ו:

2תוי"ט ד"ה כל. עי' כה"ד. אבל הראב"ד בפ"ב מהל' ט"א השיג עליו ודעתו ז"ל כיון שהיה ראוי מתחלה לאדם מקבל טומאה עד שיפסול מאכילת כלב. ולכאורה ראיה לדעתו ז"ל מפסחים (מה ב') ת"ר הפת שעפשה ונפסלה מלאכול לאדם והכלב יכול לאכלה מטמאה ט"א בכביצה כו' משום רנ"א אינה מטמאה כמאן אזלא כו' כלל כו' דלא כר"נ ע"ש. והרי קתני ומטמאה אלמא דמקבלת טומאה עדיין. אבל כי דייקת אדרבה משם ראיה לדעת הרמב"ם דלדעת הראב"ד קשה מדוע לא תני ומיטמאה ט"א דלעצמה מקבלת טומאה בכ"ש אי מדאורייתא אי מדרבנן (עי' רמב"ם רפ"ד מהל' ט"א ובמל"מ שם) אלא ע"כ דמיירי דוקא בשכבר נטמאה ודו"ק. ועי' שבת (צא) בתד"ה אי. ועמש"כ בנדה (נ) סתירה לדעת הרמב"ם:

3ד"ה ריב"נ. ותניא כו' טעמיה מק"ו אם מטמא ט"ח כו' ל"י טומאה קלה שלא במחשבה. תמוה דא"כ אפי' בכפרים נמי וכמש"כ התוס' שם ד"ה אלא. והרע"ב אומר דסובר לא מאסתו גיתו והרי הוא כו' בכרכים. וכן בר"ד כתב לא פליגי כו' ובכפרים כו' בעי מחשבה. ופירושו לקוח מפי' הרמב"ם והרא"ש. ונלע"ד שהם מפרשים דעיקר טעמו הוא מפני דאין גיתו מאסתו ומה שאמר ק"ו כו' גם הוא בעצמו לא ס"ל לעיקר וכדדחי ליה רבנן וכבר הראיתי בס"ד בפסחים (לד) מקומות רבות בכיוצא בזה ע"ש. ודחקתם קושיית התוס' בד"ה אלא הנ"ל לפרש כן. כי תירוצם דחוק הרבה. וכן לשון הש"ס שם ומי איכא למ"ד דלא בעי מחשבה משמע דגם ריב"נ לא פליג ע"ז. והתוי"ט ל"ד במש"כ טעמיה מק"ו על פי' הרע"ב: