רש״ש על משנה תמורה א:א

1בתוי"ט ד"ה הכל ממירין כו'. אבל הכא כיון דעונש שאש"ב הוא דתנן אין הציבור כו' גמ'. והרמב"ם בריש ה' תמורה פסק דגם בקרבן ציבור אם המיר לוקה. וכתב הלח"מ והש"א תשו' פ"ב דע"כ היה גורס כגי' קמא שהביא רש"י אבל לאו שאין בו מעשה כו'. וכתב עוד הש"א דלגי' זו אדרבה יהיה ראיה להרמב"ם דציבור ישנו באזהרה דלא ימיר דאל"כ ה"ל לאו שאש"ב ול"ל לא יקחו ללמד שהאשה מוזהרת ע"י האיש ביבמות (פ"ד ב') ולא ילפינן מהא דהשוה הכתוב אשה לאיש כו' הואיל דאש"ב. הא נוכל למילף מתמורה דאף דא"נ בצבור וה"ל לאו שאש"ב ואפ"ה נשים חייבות. ואנכי תמה דאיך נקרא לתמורה לאו שאש"ב. כיון דכל יחיד ויחיד מוזהר עליה רק דהתורה לא הזהירה על ק"צ ואין זה אלא תנאי במה הזהירה. וכמו שאינו נקרא אש"ב מה שא"נ בקדשי בה"ב. הכי נקרא לאו דשעטנז אש"ב הואיל ואינו אלא בצמר ופשתים ובשוע וטוי ונוז דוקא וכן שארי לאוין הרבה כיוצא בזה. וגדולה מזו חילקו התוס' ביבמות (ה') בד"ה ואכתי בשם ר"י ע"ש. ולגי' שלפנינו צ"ל שאינו אלא אשגרת לישנא. ומה שהקשה הש"א על גי' דלאו שאין בו מעשה. הלא ריו"ח אמר לקמן לא תיתני מימר דבדיבורו עשה מעשה. נ"ל דאינה קושיא דמ"מ ה"א דאינו נכלל בכלל איש או אשה כי יעשו כו'. כיון דאינו עושה מעשה בידים ממש. ועוד דהרמב"ם לא פסק כריו"ח דבריש הלכות תמורה חשיב גם למימר בלאו שאין בו מעשה. ואפשר דסמיך על סוגיא זו דסתמא דגמרא קרי ליה לאו שאב"מ. ותמיהני על הה"מ בפי"ג מהל' שכירות שצידד לומר דהרמב"ם כתב כלשון המימרא דחשיב גם למימר אבל באמת ס"ל דהטעם הוא כריו"ח משום דבדיבורו בא לכלל מעשה. דהלא בריש הלכות תמורה כתב דמי שהמיר בקרבן ציבור לוקה ואין התמורה קודש. הרי דאף שלא בא לכלל מעשה מ"מ לוקה. ועי' בלח"מ בהל' שכירות שם שהסב כוונת הה"מ לדרך אחר: