רש״ש על משנה תמורה ד:ג

1במשנה המפריש מעות לחטאת ואבדו והפריש כו' עד שנמצאו הראשונות כו'. עי' מה שכתבתי בראש השנה (ה' ב') מדוע לא נאמר דהשניים הוו כהקדש טעות. ועל מה שתירצתי שם משום דהוה כנולד. לכאורה יש סתירה לזה מב"ק (ס"ד ק"י) דפריך שם על אביי דאמר אדעתא דהכי לא יהיב ליה. מחטאת ואשם שמתו בעליה ליפוק לחולין דאדעתא דהכי לא אפרשה. אבל י"ל דפריך אליבא דר"א דס"ל דפותחין בנולד. אמנם עכ"פ למדנו משם ישוב לקושייתנו. משום דהלכתא גמירי להו:

2שם והשניה תמות דברי רבי כו'. לשון הרע"ב דרבי סבר כו' וכי היכי דאם נתכפר בשאינו אבוד האבוד הנשאר כשימצא כו'. הוסיף על לשון רש"י לקמן (כ"ג) בד"ה דרבי סבר. תיבת כשימצא. וגרע במחכ"ת דהא כאן הכוונה בנמצאת קודם כפרה. שוב ראיתי בפירוש הרמב"ם שגם דבריו בזה כסיגנון הרע"ב ותמוה. אולם בנא"י שהביא התוי"ט לעיל במ"א ליתא לכ"ז:

3שם וחכ"א אין חטאת מתה אלא כו'. וכתב התוי"ט ה"ק אין חטאת מתה ודאי כו' בין שאינה אבודה אלא כו'. וזה הוסיף מדעתו על לשון התוספות לקמן בד"ה הכל מודים. ולד דשאינה אבודה שתמות בנמצאת אחר כפרה איך משכחת לה כיון דכבר נתכפר בה: