רש״ש על משנה זבים ד:ו

1ברע"ב ד"ה טמאין כו' בין כרעו או"מ. וכ"כ הרמב"ם והר"ש. ולא משום דס"ל כשיטת ר"ת בעירובין (כז) בתד"ה כל שהזב. ולא כרש"י בנדה (נד ב') ד"ה ולא דמה ע"ש שהרי הר"ש לקמן ברפ"ה מביא בעצמו תוספתא דאין היסט אלא לדבר שיש בו רוח חיים וכ"ד רש"י ג"כ בשבת (פג ב') אלא דהכא אף שכרעו הם מ"מ חשיב כמו שהזב היה מסיטן כמש"כ הרא"ש ע"ש וכ"כ הר"ש בפי' התוספתא. וכן הרמב"ם כתב שהרי הן טמאים בהיסט הזב. וזה דלא כתוי"ט בפ' דלקמן מ"ב ובסוף מ"ה. וכן לשון הרע"ב לקמן ד"ה חוץ מן האדם שכתב דבזמן שמכריע את המת טמא. ל"ד דה"ה איפכא נמי טמא:

2שם ד"ה מה שאין המת מטמא. מ"מ אין מו"מ שתחתיו מטמא אדם לטמא בגדים הן לפי שיטתו בפ"א דאהלות מ"ב דחרב ה"ה כחלל ל"ד כלי מתכות אלא אפי' בגדים. א"כ מו"מ שתחתיו הוויין אבי אה"ט ומטמאין אדם להיות אה"ט אף אחר שפירש ומטמא אדם וכ"ח. ומו"מ דזב א"מ אדם לטמא בגדים אלא קודם שפירש. וא"מ אדם וכ"ח. ואף הבגדים קודם שפירש אינם נעשים אלא ראשונים. ובמת הוויין אה"ט. ומש"כ עוד וע"ג מדף נהי דמת נמי מטמא כלים שע"ג כו' לטמא או"מ כו' ותמוה מאד. דלשיטתו הוויין אבי אה"ט. ולהחולקין הוויין מיהא אה"ט לטמא אף אדם וכ"ח:

3תוי"ט ד"ה ובמת הכל טהור. ה"מ נמי למיתני ובנבלה כו'. פשוט דמת הוי רבותא טפי. ואולי כוונתו על חוץ מן האדם. אבל המשנה לא תכוון כאן רק לאשמעינן הטהרה:

4ד"ה הכל. ונמצא דכגון בכ"מ א"ע למאהיל. פשוט דכוונת הרע"ב דלכאורה איך מ"ל דכל שהמת נשא עליו טהור והלא טומאה בוקעת ויורדת וזה נקרא הטומאה מאהלת עליו לכך אמר כגון בכ"מ שאינו כנגד המת שיאהיל עליו:

5ד"ה מה שאין המת מטמא וכו' בס"ד. ובמס' עדיות כו' מפרש הרע"ב כו'. עמש"כ שם ע"ד אלו:

6ד"ה מפני. ואין אנו יודעים כו' ולכך כולן טהורות. ק"ל מ"ש מדלעיל מ"ד ספק שנתהפך עליהן טמאין: