רש"י על הושע יא:ו

1וחלה חרב. ותנוח חרב בעריו:

2וכלתה בדיו ואכלה. וכלתה גבוריו ותאכלם:

3ממועצותיהם. נקוד שני טעמים בו הטיפחא בו הסילוק לפי שהוא דיבור בפני עצמו וכן להחלו דלא יטמא בעל בעמיו (ויקר' כא) וכן לדורותיכם דשמן משחת קודש (שמות ל):