רש"י על ויקרא ב:ד

1וכי תקריב וגו'. שֶׁאָמַר הֲרֵי עָלַי מִנְחַת מַאֲפֵה תַּנּוּר; וְלִמֵּד הַכָּתוּב שֶׁיָּבִיא אוֹ חַלּוֹת אוֹ רְקִיקִין, הַחַלּוֹת בְּלוּלוֹת וְהָרְקִיקִין מְשׁוּחִין; וְנֶחְלְקוּ רַבּוֹתֵינוּ בִּמְשִׁיחָתָן, יֵשׁ אוֹמְרִים מוֹשְׁחָן וְחוֹזֵר וּמוֹשְׁחָן עַד שֶׁכָּלֶה כָּל הַשֶּׁמֶן שֶׁבַּלֹּג — שֶׁכָּל הַמְּנָחוֹת טְעוּנוֹת לֹג שֶׁמֶן — וְיֵשׁ אוֹמְרִים מוֹשְׁחָן כְּמִין "כִי" וּשְׁאָר הַשֶּׁמֶן נֶאֱכָל בִּפְנֵי עַצְמוֹ לַכֹּהֲנִים (מנחות ע"ה); מַה תַּ"ל בַּשֶּׁמֶן בַּשֶּׁמֶן שְׁנֵי פְּעָמִים? לְהַכְשִׁיר שֶׁמֶן שֵׁנִי וּשְׁלִישִׁי הַיּוֹצֵא מִן הַזֵּיתִים, וְאֵין צָרִיךְ שֶׁמֶן רִאשׁוֹן אֶלָּא לַמְּנוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ זָךְ (שמות כ"ז), וְשָׁנִינוּ בִּמְנָחוֹת כָּל הַמְּנָחוֹת הָאֲפוּיוֹת לִפְנֵי קְמִיצָתָן וְנִקְמָצוֹת עַל יְדֵי פְּתִיתָה, כֻּלָּן בָּאוֹת עֶשֶֹר עֶשֶֹר חַלּוֹת, וְהָאָמוּר בָּה רְקִיקִין בָּאָה עֲשָׂרָה רְקִיקִין (מנחות ע"ו):