רש"י על מנחות מז.

1לאיפסולי ביוצא - לרבי דאמר קדוש קצת בשחיטה אם יצא נפסל שאפי' זרקו לשמו נמי אסור באכילה לרבי אלעזר דאמר שחיטה לא מקדשא אין נפסל ביוצא דאינו קדוש אם יצאו בין שחיטה לזריקה ואם אחר כך זרק לשמן כשר. שבוש גמור הוא זה דכל. שכן לרבא כיון דקדשתן שחיטה קדושת הגוף גמורה לא נפיק תו לחולין ובפ"ק דפסחים (דף יג:) נמי אמר הכי לרבי דאמר שני דברים המתירים מעלים זה בלא זה לא נפיק לחולין ור' אלעזר דאמר אינו קדוש פריק להו ונפקי לחולין וכיון דנפקי לחולין ע"י פדייה על כרחך פדיונן נתפס. לפיכך נראה לר' דה"ג ולשון הגון הוא לאביי תפיס פדיונו ולרבא לא תפיס פדיונו לאביי דאמר אינו גמור עדיין לא חלה עליו קדושת הגוף גמורה ואכתי שייך ביה פדיון ונהי דקדישתיה שחיטה במקצת דלא נפיק לחולין ומיהו אכתי מחוסר גמר קדושה ושייך ביה קדושת דמים לתפוס פדיונו בקדושה לרבא דאמר קדוש גמור קדושת הגוף לא שייך ביה פדיון ואם התפיס מעות בפדיונו אינן נתפסין דכיון דאינו יוצא מקדושה כלל איזו קדושה תחול בפדיונו:

2בשלמא לרבא - דאמר לרבי לאו בני פדיון נינהו דאקדשינהו שחיטתה:

3היינו דאיכא בין רבי לר' אלעזר - דלר' אלעזר אינו קדוש כלל קדושת הגוף אלא קדושת דמים שניקח מתרומת הלשכה ונפיק לחולין ותפיס פדיונו ככל קדושת דמים:

4אלא לאביי - דאמר לרבי נמי תפיס פדיונו וכל שכן לר' אלעזר מאי איכא בין רבי לר' אלעזר:

5איכא בינייהו לאיפסולי ביוצא - לרבי מיפסל ביוצא אם יצא לא יהא כשר לשחוט עליו כבשים אחרים לר' אלעזר לא מיפסיל ביוצא שלא ירדה לה קדושת הגוף אלא קדושת דמים ואין יוצא פוסל בה וכשרין לשחוט עליה כבשים אחרים וזה שפירשתי תחילה שבוש גמור הוא כדפרישנא לעיל: