ביאור יש"ר על התורה, דברים טו:ב

1וזה דבר השמיטה, וי"ו של וזה כמוסיף על ענין ראשון, כאומר וגם זה דבר השמיטה, כי זולת הדינין בענין עבודת השדה יש בה גם דינין בענין ההלואות:

2שמוט, מקור במקום צווי:

3כל בעל משה ידו, מלשון נשתה גבורתם (ירמיה ל"א ל'), שנעתקה ונפסקה, וכן אמרו רז"ל למה נקרא גיד הנשה שנשה ממקומו ועלה, ולפ"ז משה ידו יקרא המעתיק דבר שהוא ברשותו לרשות אחר, ופוסק את רשותו ממנו, ועדיין ידו שלוחה לתבוע התשלומין, והוא המלוה, ומטעם זה נקרא הלוה נושה, והנה המלוה יקרא ג"כ נושה ברעהו, כמו כנושה כאשר נושה בו (ישעיה כ"ד ב'), והטעם לפי שאם לא הקנו הבעלים לאחר כלום אלא נתנו לו החפץ לשמירה כמו הפקדון, או שלא הקנו לו אלא צורך או תועלת החפץ ולא החפץ עצמו, כמו בשאלה, או בשכירות, לא יתכן לומר שישמטו הבעלים ממנו, שהרי הדבר עצמו קיים, ואינם נוגשים על אחיהם שלא יבקשו ממנו כ"א הדבר שיש בידו, וכן לא נאמרה פרשת שמטה כ"א על ההלוואה, שניתנה להוצאה, ולפי שרשאי להוציא הדבר בעצמו, ועתה אין לו מה שיחזיר, אמר הכתוב שלא יגוש הבעל את רעהו:

4קרא, הקורא: