ביאור יש"ר על התורה, דברים ט:יח

1ואתנפל, שטוח על הארץ ופניו כנגד הקרקע, והעליה הזאת בהר היא שאמר עליה בפ' כי תשא ועתה אעלה אל ה':

2להכעיסו, באו בענין הזה ואילך ארבעה שרשים נרדפים, כעס, אף, חמה, קצף, וההבדל שביניהם כך, כל דבר המתנגד לתשוקת הנפש ומונע ממנה תאותה, יוליד בה כאב ועצב, ושם ההרגשה ההיא כעס , כמו כעס לאביו בן כסיל (משלי י"ז כ"ה), עמל וכעס תביט (תהלים י' י"ד), והוא הפך השמחה והשחוק, כמ"ש טוב כעס משחוק (קהלת ז' ג'), ואם יהיה המתנגד לנפשנו בעל בחירה ורצון, אז יעורר את רוחנו להנקם ממנו ולהשיב לו כגמולו, וכל תשוקה מחממת את גוף האדם ומרתחת את דמו, ובבחינה ההיא תקרא התשוקה להנקם בשם חרון או חמה, ופעמים שמרוב החום תקצר הנשימה, עד שירחיב האדם את חוטמו ויעלה אף לתת מקום לרוחו לצאת, ובבחינה ההיא תקרא אף , והעוצר ברוחו ומתגבר על תשוקת הנקמה יקרא מאריך אף או מחטים, כדרך למען שמי אאריך אפי ותהלתי אחטם לך (ישעיה מ"ח ט'), ויש שעל ידי רתיחת הדם יצא מפי האדם כקצף על פני המים (הושע י' ז'), שהם אבעבועות הנולדים על פני המים מחוזק השטף, ובבחינה ההיא נשתמש בשורש קצף, הנך רואה שמלות חמה וקצף ואף וחרון הם משותפים, שהוראת כולם תשוקת הנקמה מאת המתנגד לתאות נפשנו, ואינן נבדלות כי אם בחוזק וחולשה, אבל תיבת כעס לא תפול כ"א על הרגשת העצב לבדה מבלי תשוקת הנקמה, ומלת רוגז אינה משותפת עמהם כלל, כי הוראתה מענין התנועה והנדנוד, ובלשון ארמית הושאלה גם היא על הקצף, לפי שהמתקצף מדרכו להתנועע ולרגוז בכל איבריו: