ביאור יש"ר על התורה, שמות יב:לט
ביאור יש"ר על התורה · Reggio on Torah, Exodus 12:39
Open in the reader →1ויאפו, אין לחשוב שבעבור כן אפו את בצקם עגות מצות לפי שלא יכלו להתמהמה, אבל אם היה להם פנאי להתעכב שם היו אופין אותם חמץ, אלא הענין כך, ישראל נזדרזו במצרים ללוש עסותיהם כדי להכין להם צידה לדרך, כי ידעו שלמחר יצאו משם, וחשבו לאפותם מצות במצרים, אבל קודם האפייה בא פרעה ועבדיו והכריחם לצאת בחפזון, לכן הוצרכו לשאת בצקם עמהם, והנה דקדק הכתוב שם לומר טרם יחמץ להודיענו שהיה בדעתם לאפותם מצות במצרים, ולכן לא הניחו עסותיהם להחמיץ, אבל עתה בהיות העסות צרורות בשמלותם לא גלויות באויר, גם נתונות על שכמם והם יוצאים בחפזון, היה ראוי שיחמיצו ע"י חום האנשים הממהרים לצאת ובעבור שמכוסין בשמלה, לכך סיפר הכתוב שהגדיל ה' לעשות עמהם נס שלא הספיק בצקם להחמיץ, וכשהגיעו למקום נאות לאפות שם בצקם, בדקו אחריהם ומצאו שלא החמיצו, והודיע הכתוב טעם הנס הזה והוא לפי שגורשו ממצרים ולא היה להם פנאי לאפות מצות שם, ואילו עתה החמיץ בצקם היו צריכין לשורפה ולא היה להם מה לאכול כי הכתוב העיד וגם צידה לא עשו להם כלומר לא הכינו להם צידה אחרת לדרך כ"א בצקם שהוציאו עמם, ולזכר הנס הזה צוה ה' לאכול מצה לדורות כדי שנזכור שיציאתם ממצרים היתה בחפזון כי גורשו וכו', ובמשנה תורה פירש הדבר ואמר שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני כי בחפזון יצאת וכו' (דברים ט"ז ג') הרי שטעם אכילת מצה הוא בעבור היציאה בחפזון, שהמהירות הזאת סבבה להם נס בשכר הזדרזותם ללוש להם עסות בלילה, כי האמינו שלמחרת יגאלו, וכן שנה ר"ג בהגדה מצה זו שאנו אוכלין וכו' על שום שלא הספיק וכו', וכן נראה מדברי המכילתא על פסוק זה, גם יוב"ע על פסוק מלוש בצק עד חמצתו (הושע ז' ד') נתן רמז לזה הנס: