ביאור יש"ר על התורה, שמות לד:ה

1עמו, עם משה שהיה נצב שם, כדכתיב ונצבת על הצור:

2ויקרא בשם ה', כמו שאמר לו וקראתי בשם ה' לפניך, ואין ספק שהוא ית' היה הקורא, והוא קרא בשמו הגדול שהוא שם הוי"ה, ולכן בא תיבת בשם בטעם מפסיק, וחסר כאן שם ה', והוא כאילו כתוב וה' קרא בשם ה', אלא שנמשך למה שאמר בתחלת הפסוק וירד ה', והנה לדעת בעל הטעמים יחסר ה' השני שהוא הנשוא, ולדעת אונקלוס יחסר השם הראשון שהוא הנושא והכל אחד:

3ויעבר ה' על פניו, לקיים מה שאמר לו אני אעביר כל טובי על פניך, והעביר על פניו כל טובו, כלו' את רוח קדשו המבין והמצייר טוב ה', וגלה לו דרכיו ומדותיו:

4ויקרא, השם הוא הקורא המודיע דרכיו למשה עבדו, ומלמדו האיך יקרא, והנה הקריאה הזאת היא הנזכרת בפסוק הקודם ויקרא בשם ה' והוא על דרך כלל ופרט, שעתה הוא מפרש היאך היתה הקריאה ההיא ומה קרא:

5ה' ה', השם הראשון הוא נושא המאמר והשני הנשוא, כאומר השם הוא השם, והטעם שתכלית כל מה שיסופר על הנושא הנכבד הזה וכל מה שאפשר לבטא בשפתים או לחשוב במחשבה מעצמותו הוא השנות הנושא ההוא בעצמו הוא הוא, וכן אמר אהיה אשר אהיה, אני אני הוא, והעיון הזה עמוק עד מאד, ולפי פשוטו כך ענינו, העצם ההיה והוה ויהיה הנמצא לישראל בעת צרותם, הוא העצם ההוא בלי שנוי ותמורה, ונמצא תמיד לקוראיו אני אני הוא, אני הוא קודם שיחטא האדם, ואני הוא אחר שיחטא וישוב, אין שינוי ברצונו ית' אם יחרה אפו בחוטאים או ישוב ונחם על הרעה ויאהבם כמקדם, וכל השינוי הוא מצד המקבלים:

6אל, תקיף ויכול על כל:

7רחום וחנון, המרגיש בעצמו עצבון בצרת זולתו יקרא מרחם, ואם יתעורר ע"י זה להושיע, בלי תקות גמול, כי אם להיטיב לנושע יקרא חונן, והנה השם לבדו הוא רחום וחנון, ולא יאמר על שום נברא שהוא רחום וחנון, אלא מרחם וחונן, ומה נכבד הטעם הזה למביניו, כי הוא פותח פתח להבין ההבדל שבין תוארי השם ב"ה לתוארי הנבראים:

8ארך אפים, אינו ממהר ליפרע מעושה הרע אולי ישוב אליו וירחמהו:

9ורב חסד ואמת, החסד הוא הטובה הבא מגדול לקטון ממנו, והאמת הוא לקיים דברו ולשלם שכר טוב לעושי רצונו, ויאמר עליו ית' שהוא רב חסד ורב אמת, לפי שהוא מקור החסד והאמת, והמדות הללו בלי שיעור ותכלית הם עצמותיות לו: