ביאור יש"ר על התורה, בראשית ג:ו

1ותרא האשה, בלבה, חשבה והבינה שדברי הנחש נכונים מג' טעמים, האחד:

2כי טוב העץ למאכל, האדם ואשתו חכמים גדולים היו, וכמו שהכירו טבעי החיות והעופות הנראה מקריאת השמות, כן הכירו טבעי הצמחים למיניהם, והנה ראתה האשה שאין בעץ ההוא שום אדם או דבר ממית, אבל הוא טוב למאכל, א"כ אין בטבעו להמית האוכלים ממנו:

3וכי תאוה הוא לעינים, ועוד טעם שני כי היה העץ יפה תואר ויפה מראה בקומה ובהדור וברבוי הענפים והפירות, כי אולי הגדילו השם מכל שאר עצי הגן ולכן נטע אותו באמצע כדי להרבות היופי וההדור לכל הגן, וחשבה האשה כי תפארת העץ גם מקום מושבו הוא אות על חשיבות הפרי:

4ונחמד העץ להשכיל, ויותר מכל זה נמצא בו סגולה נפלאה והוא ההשכלה בענינים רוחניים ואלהיים, כי על ידו יקנה האדם שכל טוב ורוח מבין עד שידמה למלאכי מעלה, והנה מפירושנו תבין שאין כפל לשון בפסוק זה, ושעל פי שלשת הטענות האלה דנה האשה בדעתה שראוי לאכול ממנו, כי אמרה מאחר שלא נמצא בו דבר ממית, ועוד שהוא הדור ויפה מכל העצים, ועוד שעל ידו ישכיל האדם יותר באמתיות, א"כ למה מנע השם ממנו אכילתו, אין זה אלא שהשם שונא אותנו ולכן רצה למנוע ממנו השלמות האחרון מדברי הנחש:

5ותקח מפריו ותאכל, דע שיש ב' מיני חטא, האחד מצד התאוה שיתגבר היצר על האדם ויטהו מן הדרך הישרה כדי למלאות תאוותיו הגופניות, והשני מצד השכל כשיטעה האדם בחקירותיו וישפוט בשכלו על הרע שהוא טוב ועל הטוב שהוא רע, כמו שאדבר על זה (במדבר ט"ו ל'), והנה האדם ואשתו חטאו מצד השכל לא מצד התאוה, כי בהיות שלא הרגישו עדיין בנפשם הרגש היצר המצייר הכחות בדרך רעאי אפשר שיתאוו ויחמדו לו, אבל אם היו מרגישים אופן הציור הרע ומה טיבו, ודאי היו מתרחקים מן הכיעור הזה, והלא צדיקי וחסידי דור ודור משתמרים מחטא אע"פי שיודעים טיבו, כל שכן האבות הקדושים שהיו מלאים חכמה, ואולם בעבור שנפלא להם הענין חטאו במחשבת און על ה' שהוא טוב לכל, והם חשבו שהוא שונא בריותיו חלילה:

6ותתן גם לאישה, כי הנחש בערמתו לא דבר כ"א לאשה שדעתה קלה מדעת מאיש, ונקל יותר להסיתה, ורצה שהאדם יתפתה מאשתו כי באהבתו אותה יעשה כרצונה, והנה האשה חטאה ב' חטאים, הא' שאכלה מן העץ והב' שהסיתה את בעלה, ולכן נענשה כפלים מן האיש כי חלו בה כל ענשי האיש ונוסף עליהם בעצב תלדי בנים וכו' והוא ימשל בך:

7לאישה עמה, כפי פיסוק הטעמים אין מלת עמה מוסבת אל פועל ויאכל כאילו יאמר ויאכל עמה, אלא ענינו ותתן לאישה שהיה עמה, ולמדנו מזה שהאשה נשאה ונתנה עם האיש והגידה לו כל טענות הנחש וכל מה שחשבה בדעתה על הענין הזה ופתתה אותו בדבריה עד שאכל, וכן מפורש להלן כי שמעת לקול אשתך (פסוק י"ז), משמע שדברה: