ביאור יש"ר על התורה, במדבר ל:ג

1איש, פרט לקטן, והתחיל בנדרי האיש כי האדם מעת היותו לאיש הוא האדון על עצמו ואין מי שימשול בו להפר נדריו, ולכן צריך שיקיים ככל היוצא מפיו, ואח"כ דבר בנדרי האשה שלפעמים יש כח באחר להפר נדריה:

2השבע, מקור במקום עתיד:

3לאסר אסר על נפשו, הוראת השורש הזה היא ענין סגירה או קשירה, ואסרנוהו לענותו (שופטים י"ו ו'), וימסו אסוריו (שם ט"ו), והם היתרים שנאסר בהם, ולכן נקרא בית הכלא בית האסור (ירמיה ל"ז ט"ו), לפי שהבית הזה סגור ומסוגר שלא יצאו היושבים בו, והושאל על רצון האדם שהוא חפשי בטבעו לעשות ושלא לעשות, כאשר תמנעהו מצוה או אזהרה מעשות דבר מה, הרי כאילו הדבר נקשר ונסגר, ואין ביכולת האדם להשיגו, וזהו ענין לאסור אסר על נפשו, שיקשור את נפשו בדבריו וימנע מעשות דבר שהיה ביכולתו לעשות, וכן שמשו חז"ל בכל איסורי התורה וד"ס בלשון הזה, ובהפך אמרו מותר מותרת, שהוא ענין התרת הקשר, כמו ה' מתיר אסורים (תהלים קמ"ו ז'), ואמרו בספרי לאסור איסר על נפשו, לאסור את המותר ולא להתיר את האסור, שאם נשבע לאכול נבלות וטרפות אין השבועה חלה, והנה אם תדקדק בעומק פשוטו של מקרא תראה שכל נדר הנחתו הראשונה על קבלת החיוב לעשות, והאסור שלא לעשות, ולזה תראה בכל הפרשה שיחבר הנדרים והאסורים, יאמר נדריה ואסריה, ונדריה עליה או מבטא שפתיה אשר אסרה על נפשה וכן תמיד, ענינו שיחייב האדם את עצמו לעשות או שלא לעשות, והנדר לעשות הוא לה', שיחייב את עצמו לתת לגבוה מנכסיו, כגון אם אמר הרי עלי עולה או שלמים, ועי"ז פעמים יהיה תכלית הנדר שלא לעשות, כגון אם יאמר אם אעשה כך אתן כך וכך לגבוה או אתענה, או אם יאמר בלשון קונם ושאר לשונות הנדר שהזכירו חז"ל, שע"י כך הרי הוא כאילו הקדיש הדבר לשמים ואסר על נפשו שלא לקללו, ותבין מזה אמרו כי ידור נדר לה' או השבע וגו', שהם שני דברים:

4לא יחל דברו, לא יעשה דברו חולין, אלא כל הדברים היוצאים מפיו יהיו כהקדש, שאם לא יעשה כן יחללם: