רי"ף שבת כב:

1שהן לחין: (דף מט.) איבעיא להו לחין מחמת עצמן תנן או דלמא לחין מחמת דבר אחר וסליקא דמחמת עצמן תנן ומוכין לחין מחמת עצמן היכי משכחת לה כגון מרטא דביני אטמי וכסות לחה דעבידא ממרטא דביני אטמי והוא הצמר שבין ירכותיה של בהמה שיש בו לחלוחית קבועה שאינה עוברת:

2מתני' טומנין בשלחין ומטלטלין אותם בגיזי צמר ואין מטלטלין אותן.

3כיצד הוא עושה נוטל את הכסוי והן נופלים מאליהן ר' אלעזר בן עזריה אומר קופה מטה על צדה ונוטל שמא יטול ואינו יכול להחזיר וחכמים אומרים נוטל ומחזיר.

4אם לא כסהו מבעוד יום לא יכסנו משתחשך.

5כסהו ונתגלה מותר לכסותו. ממלא אדם את הקיתון מים ונותן תחת הכר או תחת הכסת:

6גמ' יתיב ר' יוחנן בר ערמאי ור' יוחנן בר אלעזר ויתיב ר' חנינא בר אבא קמייהו ויתבי וקא מיבעיא להו שלחין של בעל הבית תנן אבל של אומן כיון דקפיד עלייהו אין מטלטלין או דלמא של אומן תנן וכל שכן של בעל הבית וסליקא כתנאי.

7ומסתברא דהלכה כר' יוסי דאמר אחד זה ואחד זה מטלטלין אותן דרבי יוסי (דף מט:) שלחא הוה אביו ונתברר לו שאין האומנין מקפידין עליהן וכן פסק רב שרירא גאון משום הראשונים שהלכה כר' יוסי:

8בגיזי צמר ואין מטלטלין אותן: (דף נ.) אמר רבא לא שנו אלא שלא ייחדן להטמנה אבל אם ייחדן להטמנה מטלטלין אותן:

9איתמר נמי הכי כי אתא רבין א"ר יצחק אמר ר' יוסי בן שאול אמר רב לא שנו אלא שלא ייחדן להטמנה אבל ייחדן להטמנה מטלטלין אותן:

10תני רבה בר בר חנה קמיה דר' יוחנן חריות של דקל שגדרן לעצים ונמלך עליהן