ריב"א על התורה, שמות יב:טו
ריב"א על התורה · Riva on Torah, Exodus 12:15
Open in the reader →1שבעת ימים מצות תאכלו. פרש"י ובמקום אחר הוא אומר ששת ימים תאכל מצות למדנו על השביעי שאינו חובה לאכול מצה ובלבד שלא יאכל חמץ ומנין שאף ששה רשות זו מדה בתורה כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כלו יצא מה שביעי רשות אף ששי רשות יכול אף ליל ראשון רשות ת"ל בערב תאכלו מצות הכתוב קבעו חובה עכ"ל. וכבר למדנו מתוך דברי רש"י שבפ' ראה שכך פי' שביעי בכלל ז' ימים היה ויצא מן הכלל כשכתב ששת ימים וכו' ללמד ולא ללמד על עצמו יצא וכו'. ואין לפרש ששת בכלל ז' ימים היו ויצאו מן הכלל כשכתב ששת ימים דא"כ היה לו לומר לו' ימים ללמד על השביעי למבין וא"כ לא היה לנו לומר מה שביעי רשות. והקשה ר"מ מאיברא הלא אין למדין ממדה זו אלא כשהפרט מעין הכלל כגון הבערה אבל הכא הכלל באסור והפרט בהיתר. וא"כ היה לנו לדונו במדת דבר שהיה בכלל ויצא לידון בדבר חדש שאי אתה יכול להחזירו לכללו עד שיחזירנו הכתוב לכללו בפירוש ונפקא מינה שאותו דבר שיצא מן הכלל לא ללמד על הכלל כלו אלא על עצמו בלבד כמו אשת אח שהיתה בכלל כל העריות לאסור ויצאה מכללו להתיר שנא' יבמה יבא עליה ודייק התלמוד בפ"ק דיבמות בכל דבר שהיה בכלל ויצא לידון בדבר חדש. ורשב"ם פירש בערבי פסחים מה שביעי רשות דכתיב וביום השביעי עצרת דלא כתוב תאכל מצות שהרי הוציאו מן הכלל אף וכו' עכ"ל דחק לפרש כן משום דהשתא שביעי שיצא מן הכלל יצא בהדיא אבל לרש"י לא היה בהדיא. ואומר ר' יצחק דכאן נמי מעין הפרט דמספקא לן על ז' ימים מצות תאכלו אי חובה אי רשות והפרט מגלה לנו שהוא רשות וזהו שפי' דבר שהיה בכלל וכו' כלומר שביעי בכלל שבעת ימיה וגו' בספק היה ויצא מן הכלל כשכתב ששת ימים וגו' וכי האי גונא מצינו ביבמות דכתוב בפרשת אמור כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים אשר יקדישו בני ישראל וטמאתו עליו ונכרתה ומספקא לן בהני קדשים שחייב עליהם כרת אם הם קדשי מזבח או קדשי בדק הבית. ור"ת תירץ דכאן נמי הפרט מעין הכלל שהוא באסור שהרי יש נמי נגינת רביע על וביום השביעי כדי להסמיכו לששת ימים דלעיל מיניה וא"כ פרט באסור הוא ומדלא כתוב שבעת אלא ששת אנו למדין על שבעה שהוא רשות ומיניה נלמוד על ששת ימים שהוא רשות על פי המדה כמו שפירשנו פרש"י. והר"א תירץ דשפיר דיינינן הכא כמדת דבר שהיה בכלל אע"פ שהפרט אינו כעין הכלל דהא דבעינן פרט מעין הכלל היינו כשהפרט מפורש במקרא כגון הבערה. אבל הכא הפרט אינו במקרא אלא מדכתי' ששת ימים תאכל מצות ולא כתוב שבעת ימים אנו למדין על השביעי שהוא רשות וא"כ הפרט הוא למד מתוך האסור כי ששת ימים תאכל מצות הוא אסור שמחייב לנו לאכול מצה ששת וא"כ דמי קצת לפרט דאסור. ולכך מלמד הוא על כל הכלל על פי המדה כמו שפי'. וא"ת מה ראית לומר מה שביעי רשות אף ששה רשות אימ' לילה הראשון בכלל בראשון בארבעה עשר יום לחדש עד יום האחד ועשרים יוצא מן הכלל כדכתיב בערב תאכלו מצות לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כלו יצא מה לילה הראשון חובה אף ששת חובה אוציא יום שביעי שפרט לך הכתוב להתר מדכתיב ששת ולא כתיב שבעת ימים. ותירץ הר"ר שלמה שיש לעשות היקשא מיום שביעי לפי שהוא מלמד על כלל רא"מ מה שביעי רשות אף ששה רשות ואי משום לילה הראשון שהוא חובה אין הכלל כי שבעת ימים מצות תאכלו משמע ימים ולא לילות. אבל כשאתה עושה היקשא מלילה הראשון אינו הכלל כלו שהרי איכא יום ז' שהוא בכלל שבעת ימים שהוא רשות ע"כ דכתו' ששת ימים ולא כתוב ז' ימים. וא"ת ל"ל שבעת ימים מצות תאכלו לשתוק מיניה והא אמינא שביעי בכלל בראשון בי"ד יום לחדש עד כ"א יום לחדש הוה ויצא מן הכלל כשכתב ששת ולא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כלו יצא מה שביעי רשות אף ששה נמי רשות וכו' ותירץ הר"ר אליעזר מגרמייש"א דאי לאו שבעת ימים הוה אמינא דקרא דעד יום האחד ועשרים עד ולא עד בכלל וא"כ לא היינו יכולים לומר שביעי בכלל עד יום האחד ועשרים היה לכך אצטריך למכתב שבעת וגו' והאי קרא דעד יום האחד ועשרים אצטריך לכדפרי' לקמן וא"ת תיפוק לי' מבערב תאכלו מצות דמדאצטריך לקבעו חובה ש"מ דשאר ימים רשות ולמה לי ששת ימים. וי"ל דהא אמרינן שאר לילות רשות אבל הימים חובה. עי"ל לא הייתי יודע איזה לילה הוא חובה או ראשון או שני אבל השתא דגלי לן קרא דו' ימים רשות מוקמ' הדין דבערב לילה הראשון. ועי"ל אי לאו ששת ימים תאכל מצות הא אמרינן לילה הראשון בכלל בראשון בארבעה עשר יום לחדש עד יום האחד ועשרים לחדש היה ויצא מן הכלל כשכתב בערב תאכלו מצות ללמד על הכלל כלו יצא מה לילה הראשון חובה אף שבעת ימים חובה. והשתא ליכא למימר כדשני לעיל הרב ר' שלמה שהרי הוא מלמד על הכלל כלו גם על השביעי כיון דלא כתוב ששת ימים קמ"ל ששת ימים כדפרי' לעיל: