ריב"א על התורה, שמות לד:ו

1ה' ה'. פירש"י הוא מדת רחמים אחת קודם שיחטא ואחת אף לאחר שיחטא וישוב. וא"ת וכי צריך לרחמים קודם שיחטא. וי"ל שצריך לרחמים לפי שבענין העגל היו חייבים מן ההרהור כמעשה כדכתי' למען תפוש את ישראל בלבם ולכך נאמר בו ה' ה' ב' פעמים אבל בענין המרגלים לא היו חייבים מן ההרהור אלא במעשה ועל כן לא נאמר שם ה' אלא פעם אחת לומר שמכפר עליו אחר שיחטא וישוב:

2ויקרא ה' ה' אל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד לאלפים נושא עון ופשע וחטאה ונקה לא ינקה פוקד עון אבות על בנים ועל בני בנים ועל שלשים ועל רבעים. הרי לך הי"ג מדות וזה לך פירושם על פי דברי רש"י ועל פי דברי התלמוד והתוספות בפ"ק דר"ה אומר שמות הראשונים הם ב' מדות כדאמרי' פ"ק דר"ה אני הוא קודם שיחטא לרחם עליו אני הוא לאחר שיחטא אם ישוב והכי איתא בפסיקתא. ותאמר ציון עזבני ה' וה' שכחני אותם ב' מדות עזבוני ומ"מ כיון ששניהם של רחמים אין כאן ב' מדות ע"כ נראה לפרש שהם מדה אחת ואחת מהם שם התואר שכך מזכירים אותו על שם אדנותו לפי שהוא אדון על כל כמו מלך על מלכותו ואותו כנוי מדת רחמים הוא שלפי שהוא אדון על כל צריך להתנהג עם הכל במדת רחמים הרי לך כאן מדה אחת:

3אל הוא מדת חוזק כי ביד חזקה הוא מכין מזון לכל כדכתי' הכפירים שואגים לטרף ולבקש מאל אכלם ורש"י פיר' כאן וז"ל אל זו מדת רחמים וכן הוא אומר אלי אלי למה עזבתני כך מצאתי במכילתא עכ"ל:

4רחום גם הוא מדת רחמים ולא כמדת ה' כי הרחמים חלוקים כדקאמרי' פ"ק דר"ה קודם תשובה ואחר תשובה:

5וחנון גם הוא מענין אחד כי מדת רחום הוא בעת צרה כי בטרם תגיע צרה הוא מרחם שלא תבא אבל תחנון הוא שחונן בשעת הדוחק לגמול הצועק כדכתוב חנון יחנך לקול זעקך ומדה זו כביכול שבעל כרחי יש לי לחוס על הצועק אף לא כדין שנ' והיה כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני כלומ' אע"פ שבדין בא העבוט בידך כי הלוית עליו מעותיך אעפ"כ תשיבנו לו כי אם יצעק אלי המדה היה כן שאשמע צעקתו לפי שחנון אני ואיני יכול לראות בעניו וגם יש בלשון חנון מתנת חנם כדאמ' בברכות וחנותי את אשר אחון אע"פ שאינו הגון:

6וארך אפים. לצדיקים ולרשעים והם ב' מדות לפי שהם משני בני אדם והוא מדה טובה שהקב"ה מאריך אפו ואינו ממהר ליפרע ומתוך כך חוזרין בתשובה. ובירוש' מתרג' מרחק רגז שהוא מרחיק ממנו לדגיונות הרעים כדכתוב פתח ה' את אוצרו ויוציא כלי זעמו באים מארץ מרחק:

7ורב חסד ואמת. הם שתים כדדרשינן כתו' ורב חסד וכתו' ואמת הא כיצד בתחלה באמת וכשרואה שאין העולם מתקיים בחסד וכן תפרש שני מדות הללו ורב חסד לצריכי חסד שאין להם זכיות כל כך כלומ' כשאדם שקול מחצה זכיות ומחצה חובות הקב"ה ברוב חסדו מטה כלפי חסד הזכיות. ואמת לשלם שכר טוב לעושי רצונו ולאמת דברו לטובה שלא יחזור ריקם דיבור טוב שאמ' הקב"ה לישראל כמו שמצינו במשה שאמ' לו הקב"ה ואעשך לגוי גדול וכתו' ובני רחביה רבו למעלה אבל לרעה אינו כן כמו שמצינו בנינוה שאמר הקב"ה עוד ארבעים יום ונינוה נהפכת וירא אלהים כי שבו מדרכם הרעה וינחם: