רוממות אל על תהילים יט:יד

1ולא בלבד אחלה פניך שתנקני מן השוגג כי אם גם מזדים הם הזדונות ואיני אומר שלא אחטא מזיד כי אשמתי על עצמי אך הוא כי הזדונות שעשיתי כבר חשוך עבדך מהם אל ימשלו בי לגרור לי זדונות אחרים כענין עבירה גוררת עבירה ואחר אומרו הב' דברים אחד שינקהו מנסתרות וגם מזדים אל ימשלו בו אמר על מאי דסליק מניה אז איתם לומר אל תקשה בעיניך הן שאלתי זאת שתחשכני מזדים כי איני שואל שתמנעני מלחטוא מזיד ותהפך בחירתי כי אם שאז איתם כי לא תניח את העבירה שתגרור לי אחרת כמכרחת אותי כי אם שאהיה כתם בעל תמימות שאין לו מכריח להרע ועל הראשונה דפתח בה שהוא מנסתרות נקני היא שגגת תלמוד אמר על זה ונקיתי מפשע רב שע"י מה שתנקני משגגת תלמוד לא לבד אהיה נקי ממה שעולה זדון שיאמרו לי למה לא למדת כי אם גם אהיה נקי על פי דרכי מפשע רב שהוא פן אחטא ממש מזיד גדול והוא שאם דרך משל בשגגת תלמוד אשפוט דין אשר לא כדת אחרי כן ימשך מזה פשע רב והוא שאם אדע אחרי כן כי טעיתי בדין מפני הכבוד לא אשוב להפך הדין כי אם אדרבא אחזיק באשר דנתי ואומר כי יפה דנתי ונמצאתי מעות משפט שהוא פשע רב ובמתק לשונו הורה לנו מאמרנו על מאמר התנא מצות גוררת מצוה ועבירה וכו' ששכר כו' ושכר כו' כי הלא אומרו ששכר מצוה טבע הלשון הוא כנותן טעם אל האמור ואיננו. וגם איך שכר מצוה מצוה אך אחר אמרו מצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה אמר אל תתמה מי נתן כח בפעולת מצוה או בעבירה לגרור כי אין בם רוח חיים לז"א דע כי שכר מצוה היא המצוה עצמה אשר אין זה רק שהמצוה נעשית מלאך והוא מאיר לו ומעטרו ומענגו כענין צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם שלא אמר ועטרות לומר עטרותיהם כלומר שלהם שהם מלאכים שעשו במצותיהם וההיקש בעבירה שנעשית שטן והוא הדן אותו בגיהנם וגם פה כאמרו ותמוגנו ביד עונינו וזהו שכר מצוה מצוה ושכר עבירה עבירה כי רוח חיים להם ובכן אל תתמה באמרי מצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה כי חיים וקיימים הן אשר כח בהן לגרור וזה כוון המשורר באמרו גם מזדים ולא אמר מזדונות לומר כי נעשים קטיגורים חיים על כן צריך תפלה שאל ימשלו בי כמדובר: