רוממות אל על תהילים עט:א

1מזמור לאסף אלהים כו' אנשי כנסת הגדולה שהחזירו העטרה ליושנה לומר הגבור והנורא נתנו טעם ואמרו כי ראות גוים מרקדים בהיכלו כו' הן הן גבורותיו הן הן נוראותיו שהיא גבורה עצמית וזה יאמר אלהים באו כלומר הוראת מדת אלהים ותגבורת היה מה שבאו גוים בנחלתך וכן נתנו את נבלת עבדיך כו' שפכו כו' וכל כך אזרת כח וגבורה עד שאני קץ בדבר ואומר עד מה ה' תאנף כו'. או יאמר בשום לב אל לשון מזמור שאמרו רז"ל קינה מיבעי ליה ותירצו שהוא על שהטיל כעסו יתברך בב"ה או שזימרו בני קרח שמי שיעלה שערי ב"ה שטבעו יעלה את אביהם. ויתכן יאמר בשום לב אל אומרו באו גוים בנחלתך כי אחר שטמאו ועשו הרעה מה צורך להזכיר מציאות הביאה אל הנחלה כי מה יתן ומה יוסיף בואם בנחלה יאמר מה שטמאו ובכלל היא הביאה ועוד כי הלא שרפו כל מועדי אל בארץ והציתו אש בהיכל ובדביר ולא מצא אסף בידם רעה כי אם שטמאו את היכל קדשו. ועוד אמרו שמו את ירושלים לעיים כי הלא גם במקדש שלחו את ידם ולמה לא יזכיר כי אם את ירושלם בענין הריסה או שריפה. אך לבא אל הענין נזכירה מאמרם ז"ל בפסיקתא כי במקדש ראשון אשר היה כבודו גדול מהשני כנודע לא השליט הוא יתברך את הגוים לשורפו בידם באש כי אם על ידי משרתי עליון וז"ל פתיתני ה' ואפת בשעה שהגיעה קצה של ירושלים ליהרס א"ל הקב"ה לירמיה קום לך לענתות וקח השדה מאת חנמאל דודך אותה שעה חשב ירמיהו בלבו שמא נותן חן המקום על בעליו ונושאים ונותנים בתוכו א"ל הקב"ה קום לך קנה השדה כיון שיצא ירמיה מירושלים ירד מלאך מן השמים ונתן רגליו על חומת ירושלים ופרצו קרא ואמר יבואו השונאים ויכנסו לבית שאדונו אינו בתוכו ויבוזו אותו ויחריבו אותו ויכנסו לכרם ויקצצו את גפניו שהשומר הניחו והלך לו שלא תהיו משתבחים ואומרים שאתם כבשתם אוחו קריה כבושה כבשתם עם הרוג הרגתם באו השונאים וקבעו בימה שלהם בהר הבית הלכו ועלו להם בבימה האמצעית מקום שהיה המלך יושב ונוטל עצה מן הזקנים משם שנשתכלל ב"ה. שם ישבו השונאים ונטלו עצה היאך לשרוף בית המקדש עד שנמלכו ביניהם נטלו עיניהם והנה ד' מלאכים יורדים ובידם ד' לפידים של אש ונתנו בד' זויות של היכל ושרפו אותו ירמיה הנביא יצא מענתות לבא לירושלים נטל עיניו וראה עשן ב"ה עולה אמר בלבו שמא חזרו ישראל בתשובה להקריב קרבנות שהרי עשן הקטורת עולה בא ועמד לו על החומה וראה כו' עד כאן. הנה כי בבית ראשון לא השליט הוא יתברך את הגוים לשלוח יד בב"ה רק לבא אל תוך נחלתו להתייעץ היאך ישרפו אותו. ובזה נבא אל הענין והוא כי בד' גליות לא בכלן יהיה לגוים שליחות יד בב"ה כי אם בשלשה מהם נ"נ ויון שנכנסו להיכל וטימאו הטהרות ואדום שלא בלבד ב"ה כי גם כל ירושלים אמרו ערו ערו עד היסוד בה אך בגלות מדי עדיין לא נבנה בית המקדש וגם שעיכב אחשורוש את הבנין היה מניעת טוב לא הבאת נזק והנה על מעמד שלשה רגלים שהצרו בבית המקדש בא אסף ויאמר הנה מזמור ראוי לזמר על הנוגע אל ב"ה וירושלים כי לא היתה לקות גדולה כי הלא הפעם הראשונה לא היתה שליטתם רק כי באו גוים בנחלתך שהוא להתייעץ בלבד איך ישרפו את ב"ה כי זה הורה כי לא געלת במקום כי אם שלעולם היא נחלתך כי לא זזת ממנה וכן בפעם השנית בימי יון טמאו את היכל קדשך שנכנסו וטמאו הטהרות אך לא החריבו וגם עדיין הר קדשך יקרא כי גם בחרבנן יש להם קדושה כמ"ש ז"ל ממקרא שכתוב והשמותי את מקדשיכם שהוא ממה שלא נאמר ואת מקדשיכם אשומם וכל שכן בימי יון כי מיד חזרו וטהרו הכל וז"א את היכל קדשך ואפי' בפעם השלישית ששלט אדום בב"ה לא שמו לעיים את ב"ה רק את ירושלים והוא מאמר הכתוב זכור ה' לבני אדום את יום ירושלים האומרים ערו ערו עד היסוד בה אך לא השליטם ה'ביסודות ב"ה כי אם עדיין קיימים כי אשר בנה דוד לא שלטו בו אויבים כנודע מרז"ל אך הצרה הגדולה שאין לזמר כי אם קינה מיבעי לן הוא על בניך כי רעתם רבה כי נתנו את נבלת עבדיך כו' שפכו כו'. ועל דרך רז"ל האומרים כי מה שזימר אסף הוא על כי הטיל כעסו יתברך על הבנינים ולא על האנשים ימשך הענין לפי דרכם שאומר מזמור יזמר אסף על כי באו גוים בנחלתך כו' כי בב"ה וציון וירושלים שפכת כעסך שהוא ענין כלה ה' את חמתו כו' ויצת אש בציון כו' אך הזמר היה גמור אם על ידי כן היו ישראל נצולים מחרב אויב אך הנה נתנו את נבלת כו' שפכו כו' כי בזה ודאי נהפך לאבל מחולנו: