רא"ש על התורה, במדבר כח:ט

1וביום השבת שני כבשים בני שנה תמימים. יש תימא מפני מה קרבן שבת מועט מכל הקרבנות והלא שבת חביבה עליו יותר מכל המועדים וי"ל דרצה הקב"ה שלא להטריח את בניו להקריב אלא שנים לפי שכל מעשה שבת ועונשיה ואזהרותיה ותענוגיה כפולים הם שבת שבתון מחלליה מות יומת זכור ושמור לחם משנה וקראת לשבת עונג ולקדוש ה' מכובד לפיכך הקרבן שנים. וא"ת מפני מה לא תיקן משה ועזרא לקרות בתורה בקרבן שבת כמו שתיקנו במועדים ובר"ח וא"ת מפני שאין בו עשרה פסוקים והלא בר"ח חוזרים הפסוקים דואמרת כדי להשלים החשבון וג"כ היה לנו לעשות בקריאת קרבן שבת ולהוסיף על הפרשה מלמעלה או מלמטה. וי"ל דיש אסמכתא בהמועדות אחרים בקריאתם דכתיב אלה מועדי ה' מקראי קדש אשר תקראו אותם במועדם פי' לשון קריאה ממש קריאת התורה ואפי' ר"ח קרוי מועד שנאמר קרא עלי מועד לשבור בחורי ודרשו רבותינו תמוז דההיא שתא מלויי מליוה כדי שאירע אותו הלילה שבכו המרגלים בליל ט' באב שהשלימו מ' יום:

2גבי קרבנות סוכות. יש סי' לדעת באיזה מהם כתי' שעיר עזים והסי' אב"ד עזים פי' ביום הראשון ושעיר עזים א' לחטאת וכן בב' ובד' וזה הכלל ימים ופרים לעולם שוים ופרים י"ג ביום שני פרים י"ב הרי ימים ופרים י"ד וכן כולם ודוק ותשכח:

3ביום העצרת אמרו רבותינו שהוא רגל בפ"ע וחלוק משאר הימים לענין פז"ר קש"ב פי' פייס בפ"ע זמן בפ"ע שצריך לברך שהחיינו רגל בפני עצמו לגבי אבל ערב סוכות וסוכות עולין לו לי"ד יום וש"ע לז' הרי כ"א יום ואחר הרגל מונה ז' הרי שלשים יום קרבן בפ"ע שהוא חלוק משאר הימים. שיר בפ"ע ללויים לענין המזמורים. ברכה בפ"ע שצריך להזכיר בבה"מז את יום שמיני חג עצרת הזה כמו שמזכירין כל הרגלים אחרים. השע"ך:

4מדרש ילמדנו רבינו הרואה בני אדם משונים כיצד הוא מברך כך שנו רבותינו הרואה את הכושי ואת הקפח ואת הבוהקנין ואת הבוסי או' ברוך משנה הבריות והרואה בריות טובות אומר ברוך שככה לו בעולמו כשם שאין פרצופותיהן דומות זו לזו כך אין דעתם שוה אלא כל א' וא' יש לו דעת בפ"ע תדע לך שהרי משה בקש מהקב"ה בשעת מיתה ואמר לפניו רב"שע גלוי וידוע לפניך דעתם של כל א' וא' מהם ואין דעת שאר בניך דומה זה לזה ובשעה שאני מסתלק מהם בבקשה ממך אם בקשת למנות עליהם מנהיג מנה עליהם אדם שיהא סובל כל א' וא' כפי דעתו מנין ממה שקראו בענין יפקוד ה' אלהי הרוחות. זהו שאמר הכתוב האותיות שאלוני על בני ועל פועל ידי תצוני מלה"ד למלך שנשא אשה והיה לו שושבין כל זמן שהמלך כועס על אשתו היה השושבין מפייס על אשתו בא שושבין למות התחיל מבקש מן המלך א"ל בבקשה ממך תן דעתך על אשתך א"ל המלך עד שאתה מצוני על אשתי צוה את אשתי עלי שתהיה זהירה בכבודי כביכול כך אמר לו הקב"ה עד שאתה מצוני עליהם צוה אותם עלי שיהיו זהירין בכבודי מה כתיב למטה צו את בני ישראל ואמרת אליהם: