ר' סעדיה גאון על בראשית א:כ

1אמר [ישרצו המים, אין פרושו שהמים עצמם ינועו] אלא שהשרצים הנולדים מהם ישרצו ויתנועעו, ככתוב: ושרץ היאור צפרדעים, ואומר: שרץ ארצם צפרדעים. ותרגמתי "ואת כל נפש חיה" – וסאיר – ויתר, ולא אמרתי "כל" כי מלת כל היא בת שש הוראות: כל (ממש), ככתוב: אנכי ייי עשה כל; דבר, ככתוב אין למשפחתך כל; הרבה, ככתוב: וימת כל מקנה מצרים – ושאר, וזה במקום שחלק מן 'הכל' כבר נזכר קודם, כגון: וידבר ייי אל משה ואל אהרן ואל כל בני ישראל; כל עוד, כל פעם, ככתוב: כי כל עוד נשמתי בי; ובדרך קצרה – כנגד, ככ': כל קבל, שהוא תרגום 'נגד', כאמור: כל הוביש על עם לא יועיל למו. והיות ולא אמר בצמחים 'נפש חיה' ובדגים ובעופות אמר: ישרצו המים נפש חיה, ובבהמות – ויהי האדם לנפש חיה, אנו יודעים מזה שאין נפש לצמחים ויש נפש לבעלי החיים כולם. ובזה בטלות שתים מן השיטות המוטעות: א. דעת האומר שיש נשמה לצמחים. ב. הדעה שאף בעלי החיים קיימים בלי נשמה. ושתיהן מסתייעות בתכונה המשותפת לצמחים ולבעלי החיים, דהיינו: הגידול. בעלי השיטה הראשונה אומרים: כמו שבעלי החיים גדלים בנשמה, אף הצמחים כן. ובעלי הדעה השניה אומרים: כשם שהצמחים גדלים בלי נשמה כך בעלי החיים גדלים בלי נשמה. ואחרים אומרים שיש בשניהם כח מסוים, אלא שבבעלי החיים פעולתו גלויה יותר, ולדעת השיטה הראשונה (הכח הזה) הוא הנפש אלא שבצמחים פעולתו רפויה ביותר. אבל המתבונן במה שעיניו רואות יודע שההפרש בין הצמחים לבין בעלי החיים הוא שבעלי החיים מרגישים ומתנועעים, ואלו הצמחים אינם מרגישים ואינם מתנועעים, וענין זה, (של תחושה ותנועה), אנו מיחסים לנפש, ואליבא דאמת. וענין התחושה היא תודעת הגוף, כשהוא נתקל בגוף אחר. והתנועה היא מעבר הגוף ממקום למקום, כשהוא עוזב מקום אחד ותופס מקום אחר. ו"נפש חיה" שבאדם פרושו נפש חושבת ומדברת. והשכל הוא המבחין בהבדל זה בין האדם ובין יתר בעלי החיים, כמו שעתיד אני לבאר בפרשת נעשה אדם.

2ואמר הכתוב: ויאמר, ואחרי כן – ויברא, ללמדנו שהאמירה והבריאה היינו הך. וכעין מה שאמרתי קודם ש'ויאמר' ו'ויעש' אחד הם. ואף על פי שנאמר בפסוק הראשון "ושרץ ועוף יעופף" ולא נאמר "תנינים" ולא "עוף כנף", כמו בפסוק השני, הרי מכיון שהפסוק השני שוה (לפי ענינו) לראשון, אנו צריכים לקבץ את שניהם ולומר: ישרצו המים שרץ נפש חיה תנינים גדולים וחיה רומשת ועוף כנף יעופף על הארץ. כמו שאנו צריכים לומר (בענין) שמונה עשרה אמה קומת העמוד האחד וחוט שתים עשרה אמה יסב את העמוד השני. ועל כגון זה אומרים: הנושא לשני המושאים והמושא לשני הנושאים. ולו אמר הכתוב 'ישרצו המים' ולא יותר, היה פרושו שהמים עצמם יתנועעו. לפיכך הוסיף שרץ כדי לומר שיהיה במים גוף שאינו מים, והוא אשר ישרוץ בהם. ולו אמר רק כך, אפשר היה שיהיה אותו גוף דומם, לא חי, ומשום כך הוסיף: נפש חיה. ועשה אותם שני מינים: דגים ועופות. ועשה את הדגים שני מינים: גדול וקטן – 'תנינים גדולים' ו'חיה'. וגם העופות שני מינים הם: בעלי כנף ושאינם בעלי כנף – עוף סתם. ואי אפשר שלא לקבץ את כל המאמרים האלה..., ונאמר כמו שבראשית הבריאה התחיל בעצם היותר גדול, שהוא המקיף, ואמר: את השמים, וכן בבריאת המאורות התחיל בגדולים שבהם, שהם שני המאורות, כך התחיל כאן בדג היותר גדול, שהוא התנין. ולא כלל אותו עם יתר הדגים מפני שהוא גוף גדול מאד. ואכן הזכיר אותו הבורא יתעלה באמרו לאיוב שהוא ברא בריה גדולה בים כמו שברא בריה גדולה במדבר, הוא שאמר: הנה בהמות, וגו', ואמר: הוא ראשית דרכי אל. וכך פירש בענין בריות הים שהוא (התנין) הוא ראשית מה שברא מן הדגים, ככתוב: ויברא אלהים את התנינים הגדולים. וגדולתו מפורשת בפסוק: ואת כל גבוה יראה, רצונו לומר, כשהוא זוקף את ראשו הוא רואה את כל המקומות הגבוהים, כגון ההרים וזולתם. ודבר זה לא יתואר אלא בגובה של מאה פרסאות. ותאר הכתוב את שיניו כקשות כקשי המגן, וכשהן חופפות זו את זו אין האויר נכנס ביניהן, ככתוב: גאוה אפיקי מגינים וגו', אחד באחד יגשו וגו'; ואש לוהט יוצא מרוחו, וכן מעצמותיו, ככ': עטישותיו תהל אור וגו'; מפיו לפידים יהלכו, מנחיריו יצא עשן. וכל חרב וכל חץ וכל כלי זיין על עורו לא יצלח, והם לו כאבן ככ' משיגהו חרב בלי תקום יחשב לתכן ברזל; ומתנועתו ינהם הים ועל גדותיו יתגעש ויסער כמרקחת, ככ': ירתיח כסיר מצולה וגו', וכל יתר התארים שנאמרו בו ובתכונותיו. והוא משחק בים לעמקו ולרחבו, ככ': לויתן זה יצרת לשחק בו; פרושו בים. ויתכן שברא בים לויתנים, אך מן ההכרח שאחד מהם הוא הגדול ביותר בכל המים ככ': הוא מלך על כל בני שחץ. ויתכן שכתב התנינם (בלי יוד) כהוראת תנין שלהם, שהוא אחד מבין כולם, הראש והגדול שבהם. ולמרות גדלו, מידתו בעיני הבורא, כמו דג קטן, שאנו נוקבים את בשרו בקרס, ככ': התשים אגמון באפו. ואחרי הבריה הגדולה הזאת הזכיר את יתר הדגים ואמר: ואת כל נפש החיה הרומשת, כי יש בו סוגים שונים, כאמור למינהו. ביניהם בעלי קשקשת והם השוכנים תמיד על השטח העליון והזך של המים; ושאין להם קשקשת, והם השוכנים במים העמוקים והעכורים. ומהם הטורפים, כגון התמסח והנחש המנומר ודגי החרב. והתמסח מצטיין בתכונות רבות. הוא יכול לחיות זמן רב באויר היבשה, שכן הוא יוצא מן היאור ומנמנם על חופו, ולעתים תכופות הוא רץ בחוף על שטח של אמות רבות עד שהוא מוצא את זוגתו במדבר. וכן הנקבה מטילה את ביציה על החוף אשר בקרבת היאור, וכשמגיע זמן הביצה להתבקע, חלק ממנה נכנס אל המים ונעשה תמסח, והחלק היוצא אל המדבר נעשה אסקנקור.

3טענת הכופרים בענין בריאת הדגים היא: איזו חכמה יש בבריאת תנינים גדולים המתנשאים על בעלי חיים אחרים שאינם מזיקים, ושורפים אותם? ברם, מה גדולה החכמה בזה ובכל משחית שהציג השם לנגד עינינו כמאיים עלינו, כי הוא מפחידנו בעונש הקשה אשר בעולם הבא. ולולא ראינו פורענות ויסורים מעולם, לא היה (האיום) נרשם בשכלנו. כשאנו רואים את (בעלי החיים) הארסיים הקטלניים ואת היסורים הקשים בעולם הזה הם נעשים לנו כדוגמה לעונש (שבעוה"ב) ונרשמים בשכלנו כדבר שאנו יודעים אותו ושטעמנו את מרירותו ככתוב: חמת תנינים יינם, ומיראת (העונש) אנו חוזרים למוטב. ואמרו עוד: מה החכמה בזה שעשה את האחד חזק ואת האחד חלש, את זה גדול ואת זה קטן? ודרשו שיהיו הבריות שוות כולן בגדלן ובכחן ובכל תכונותיהן. אבל (דרישה) זו לא מחכמה היא, כי לו היו הדברים שוים והכל כדבר אחד, כי אז לא היו נתפסים לפעולת השכל וההבחנה והיינו סוברים שהבורא עשה אותם לפי טבעו (לא לפי רצונו) כאש זו שהיא שורפת ואינה מקררת, לפי טבעה, וכשלג שהוא מקרר ואינו שורף, לפי טבעו. ולפיכך עשה אותם שונים זה מזה, למען נדע שעשה דבר והפכו, כמו שבארנו בפתיחת ספר זה. ושוני זה (מחייב) שיהיו קצתם גדולים וקצתם קטנים, קצתם חזקים וקצתם חלשים. ועוד אמרו (הכופרים) מפני מה אוכלים בעלי החיים אלה את אלה? ונברר את הדבר בשלמות ונאמר, הואיל ומן ההכרח הוא שיהיו ביניהם חזקים וחלשים, הרי החזק אוכל את החלש. ואם ישאל השואל לשם מה כך טבעם? נשיב לו שזה לתועלתנו. הגדולים שבהם, כגון האריות והתנינים (נבראו) כדי שיהיה עלינו פחד ואימה מפני עונש השם. והקטנים שבהם כגון העופות (נבראו) כדי שנהיה ניזונים מן העופות הקטנים ומיתר בעלי החיים המצויים ברשותנו. ולולא אכלו בשר לא היינו מקבלים מזון. ונדבר עכשיו על דבר העוף ותכונתו, והרי הוא ... היושבות והטיל אותם על כנף והוא הטבע הנפלא אשר להם. ונתן לכנפים את היכולת לשהות זמן רב באויר ולא לנפול. ואם יאמר אדם (שכך הוא) הודות לנוצות הקלות המיוחדות להן, נאמר את הנוצות עצמן המציא כדי שיראה (האדם) את טבען זה כדבר נפלא. וכמו שאמר השם לאיוב: כנף רעננה נעלסה, אם אברה חסידה ונוצה האם נוצת הדאה והחסידה? כינה את הצפרים בשם רננים, משום שהפליאו אותנו בקולות רינוניהן (כקול) התור ואלדכסי וכל עופות הרינון הנקראים חמאם – יונים. ומהאמור כי תעזוב לארץ ביציה וגו' אנו למדים שיש עוף המטיל את ביצתו על הארץ ויושב ומחמם את החול במקום לחמם את הביצים ואינו מרגיש בזה. ואף שחכמי הטבע לא ידעו על זה, בורא הכל הוא היודע את כל הדברים שברא. ודרך עוף הקורא לגנוב ביצים שאינן שלו ולחמם אותן. וכשהאפרוח מבקיע ויוצא מן הביצה הוא דומה לאלרחא (או אלדהא). והם עמדו על כך ואמרו: "קרא דגר ולא ילד", וגו'. כקורא הזה שהוא חובק מה שלא ילד, כך העושה עושר ולא במשפט. רצונו לומר: כמו שהקורא לא יהיה לו מעמלו ולא כלום כך העושק לא ישאר בידו דבר מן העושק חוץ מחטא. וממה שאמר "הקשיח בניה ללא לה" וגו' אנו יודעים שיש עוף המתאכזר לבניו כאילו אינם שלו, והוא הפרס, אשר בהיולד לו שני אפרוחים הוא הורג אחד מהם ומקיים את השני. והעורב אמנם אינו הורג את בניו, אבל כשהוא רואה אותם (בעודם) לבנים הוא עוזב אותם ופורח מהם, וכשהם מעלים נוצה ונעשים שחורים הוא חוזר אליהם. ועד שהוא שב אליהם מזמן להם צידם, ככתוב: "מי יכין לעורב צידו". וממה שאמר: "כעת ממרום תמריא", אנו יודעים שיש עוף המרקיע אל על ואינו נשכר אלא על דבר קשה וגדול, והוא הנקרא ענקא – פניקס. ויש עופות העוברים בחורף מארץ לארץ, ככתוב: "ותור וסיס ועגור" וגו'. וממה שאמר "המבינתך יאבר נץ" אנו יודעים שהנץ ויתר העופות הטורפים דרכם לעוף לצד דרום, כי אמר: "כנפיו לתימן", נוטה את כנפיו מצד דרום; "על פיך יגביה נשר", מרמז שהנשר נושא את אפרוחיו על גבו, לא כשאר העופות הנושאים את אפרוחיהם בין רגליהם, כי אין הוא ירא מפני מי שלמעלה ממנו, כי אין גדול ממנו. ומשום כך אמר בתורה: "על גוזליו ירחף".