ר' סעדיה גאון על בראשית יט:כד

1ואמר: 'וה' המטיר' וחזר ואמר 'מאת יי' הוא באמת כאילו אמר: מאתו. שכן השימוש בלשון העברים שיאמר ראובן לשמעון: 'רצוני שתספק את צרכי ראובן' וכוונתו לעצמו, או יאמר: 'כבר סיפקתי צרכי שמעון', וכוונתו למי שאליו הוא מדבר. לפי השמוש הראשון הם דברי למך לנשיו: "נשי למך". ושמואל אמר: "ואת יפתח ואת שמואל", וכוונתו לעצמו. ודוד אמר: "קחו עמכם את עבדי אדוניכם", וכן אמר אחשורוש למרדכי ולאסתר: "ואתם כתבו על היהודים כטוב בעיניכם בשם המלך". והשמוש השני, דברי משה לפרעה: "רק אל יוסף פרעה התל"; ודברי יהונתן לדוד: "ולא בהכרית יי את אויבי דוד" וכיוצא באלו.

2ואף על פי שהזכיר את סדום ועמורה בלבד, ראוי שנדע שאדמה וצבוים היו עמהן, ככתוב: "כמהפכת סדום ועמורה אדמה וצבוים". וכן כשהזכיר רק אחת מהן אמר: "איך אתנך כאדמה". ואפשר שאמר במלה מקוצרת: "הערים האל" מפני שצוער נצלה כמו שביארנו. "ואת כל הככר" כולל את השדות ואת הגנים כולם, שעליהם אמר: "כי כלה משקה", והוסיף ואת כל יושבי העיר, כלומר אנשי המקום והזרים שישבו ביניהם, ואנשי סדום שיצאו מארצם למקומות אחרים, גם אותם רדף הרוח והשיגם והשחיתם, וכמו שעומד אני לפרש "בקרב כל ישראל", שבענין קרח. ומה שהוסיף 'וצמח האדמה', אף על פי שאין הצמחים כדאים להזכר במקרה כזה, להגיד שהאויר נשחת (אף הוא). וידוע מן הנסיון, שאם יקלוט אדם מי גשם מן האויר בארץ סדום לפני נפילתם על הארץ, וישקה בהם את הזרע, לא יצמח. ולמאמר 'ותבט אשתו' וגו' שתי מטרות: א. להודיענו את עונשו של העובר על צווי ה'. ב. עשאו פתיחה מתאימה לענין "ותהרנה שתי בנות לוט", מפני שלא היתה להם אם. ומה שתלה 'וישלח את לוט' ב'ויזכר אלהים את אברהם', אפשר לפרש בשני אופנים: א. לוט לא היה צדיק, ונעשה צדיק על־ידי אברהם; ב. שהיה צדיק, ואפשר היה שיתנסה ביסורים, כדרך שאר הצדיקים הסובלים, ובגלל אברהם הוסר ממנו דבר זה. ואמר 'ויעל לוט מצוער', כי אלמלא היה נשאר בצוער, אפשר שהיו מגיעות אליו ידיעות מאנשים (אחרים), ולא היה עולה על דעת בנותיו, שהעולם כולו חרב. ודייק הכתוב ופירש 'וישב במערה', מפני שהוא עומד להזכיר ששתה יין, וכשנשמע זאת נאמר: מאין להם? והודיענו, שישיבתם המציאה לנו זאת, כי דרך אנשי ההרים להטמן במערות, ואמר: 'ואיש אין בארץ', להורות שעלה על דעתן, שכמו שכל העולם היישובי חרב במים, ולא נשארו מבני אדם אלא נח וזרעו, כך עלה עכשיו העולם כולו באש, ולא נשארו אלא לוט ויוצאי חלציו, כי המבול היה קרוב לזמנן, ופחות מארבע מאות שנה חלפו ביניהן, ומזה אמר: 'ואיש אין בארץ'. ובאשר לאומרן 'לבוא', נאמר, שמילת ביאה נאמרת על ז' אופנים: הגעה למקום ממקום רחוק, ככתוב: "ויבאו איש ממקומו"; כניסה ממקום קרוב, ככתוב: "ויבא יהודה ואחיו"; ביאה על האשה-"ואיש אין בארץ לבוא"; הפסד – בא בשכרו; קיבול-"תבוא לפניך תפילתי"; ואמר: 'הכצעקתה הבאה אלי'; קיום הבטחה – כי יבא דברך, "כי בא יומם". ואומרן "ונשכבה עמו" וגם "שכבתי אמש", וחמש המילים האחרות (משורש זה), החוזרות בפרשה זו, מוכיחות, שהלשון קוראת את השוכב ואת הנשכבת 'שוכבים' לפיכך אין צורך להוכיח את האיסור של [נשים עם נשים], בעריות ובעונשין. ופירוש "לא ידע בשכבה ובקמה" אינו שבשעת מעשה לא היו חושיו ערים, כי אז לא היה חש ולא נהנה, אלא כל זה היה לו בשעת מעשה, אבל לא ידע מי היא הנבעלת, ובבקר לא זכר דבר מכל מה שקרה לו, כדרך השיכורים שעושים דברים כשחושיהם מעורפלים, ואינם זוכרים מה שעשו. ועל זה אמר (הכתוב): "לא ידע", כלומר 'לא זכר', ויתכן בשביל זה נקוד על 'ובקמה', כלומר: לא שלא ידע, אלא שלא זכר. ואשר לענין העונש, האם היו בנות לוט חייבות עונש או לא? נאמר שאין עליהן עונש מזיד, מפני שלא ידעו אל נכון שיש עוד איש בעולם, וסברו, שכמו שבניו של אדם הותרו באחיותיהם, מפני שלא היו להם נשים אחרות, כך מותר להן לקלוט זרע מאביהן, מפני שאין איש זולתו, ואין עליהן אלא שוגג וחסרון ידיעה, ואי־דיוק, כי לא המתינו עד שהתברר להן [אם יש איש אחר או לא].