ר' סעדיה גאון על בראשית ב:י

1ובתולדות הבריאה אמר גם כן: ונהר יוצא מעדן (תרגום הפסוקים י – ט"ו). אמר בתחילה "להשקות את הגן" ואחרי כן: "ומשם יפרד" להורות את גדלו של הגן. כי אנחנו רגילים לראות שהמעינות המשקים את השדות הם חלק משישים (שבשדות). ואם היו ארבעת הנהרות הגדולים משקים את הגן ההוא, הרי היה בו בגן פי שישים מהם. ואם יאמר אדם: הנה אנו רואים את ראשיתם של הנהרות האלה, והיכן מוצאם? נאמר: במחילה מכבודך, כשאנו רואים את המעינות, האם אנו רואים מהיכן בא שטפם? ומשום כך פירש לנו הכתוב את עיקר מוצאם מהיכן הוא. היות ואין אנו רואים את מוצאם ובזה ... הנהרות לאין מספר, כמו שאמר: המשלח מעיינים בנחלים וגו'. אבל אין אף אחד מהם יוצא מן הגן ההוא חוץ מאלה הארבעה. ואם ישאל אדם: ולהיכן נוהרים המים האלה? ותשובת האנשים על שאלה זו מוחלטת ומוסכמת, ובפרט מאחר שמקרא מלא הוא: כל הנחלים הולכים אל הים. אבל אנו נבאר את הדברים בפרטות ונאמר: אלהים ברא את המים שיהיו בבטן הארץ מטבע בריאתם. כי הדברים הקרים דרכם להשתרע וליהפך לנוזלים. וכשהם מתקבצים בבטן הארץ והארץ צרה מהכיל אותם, הם שוטפים [החוצה] וגועשים עד שהם ... ואחר כך ... כל נוזל מתקבץ ומתחבר שם. ומשום כך התחרה אלוהים עם איוב, ועם כל האנשים, ואמר: הבאת עד נבכי ים וגו'. וכל מים הנשאבים ונשפכים על פני הארץ, הארץ סופגת אותם והם מגיעים לעומקה. ואם יש שם מקום צלילה בקרוב המים מסתננים לתוכו, ואם אין, המים עומדים שם עד שהם מתקבצים ונהפכים לעננים וגשם או עד שהם מבקיעים להם דרך כמעין. ועל זה אמר הכתוב אל המקום שהנחלים הולכים שם הם שבים ללכת. ודבר זה נראה לנו באופן ברור כשאנו מסתכלים אל הגשם...מן המים ומה שמתקבץ מהם ומה שמתפשט בהם. הנהר פישון הוא לדעת מפרשים רבים: בלוך, מפני שהזכיר בו מחצבת הזהב ואבן השוהם. אבל הוא (הנהר בלוך) אינו בקרבת המקום חוילה. כי שני חוילה הם: בן כוש ובן יקטן. ואף אחד מהם אינו בקרבת הנהר בלוך. וכן יש שני ארם: בן כוש ובן נחור, וכן שני דדן: בן רעמה ובן יקטן. וכן שלושה שבא: בן תימא, בן יקטן, ובן יקשן. וכן חמישה עוץ: בן ארם, בן שם, בן דישן, בן שעיר, ובן נחור. ואילו הנילוס הוא בשכונת המקומות הנקראים חוילה, רצוני לאמר חבש ותימן, ובקרבתו מכרה זהב גדול, ויתכן שבחלק העליון שלו ישנם גם מרגליות ואבני בורלא. אבל בחלק התחתון אין דבר מזה.

2וכשם שיש בארץ מכרות זהב כך יש בה מכרות כסף. ויש אומרים שמכרות הזהב פורות אחת בחמש מאות שנים, ומכרות הכסף פעם בחמישים שנה. ומשום כך הזהב יקר מן הכסף, ברוב הזמנים, לפי הערך הזה, דהיינו אחת לעשר. וענין הפריה (של המכרות): חלק מן העפר נהפך למוצק, במשך זמן מסוים, בתנאים המתהווים על ידי הטבע, ונהפך לזהב או לכסף. ובאופן הזה...( )...ומתפארים שדרכם לאסוף אבנים ומיני עפר ולצקת אותם באופנים מסויימים ובזמנים קבועים ולעשות מהם זהב וכסף, כמו שהטבע חודר (ופועל) בעומק האדמה, ודבר זה רחוק מאוד, ואינו מתקבל על הדעת כלל, כי אלמלי אפשר היה ליצור גוש מן הדוממים באיזה אופן היוצא מן הרגיל, כי אז אפשר היה ליצור גם בעלי חיים באופנים שאין אנו רגילים בהם. וכשם שיש בעומק [האדמה] מעינות מים קרים כך יש בעומקה מעינות מים חמים. ואנו עומדים להזכיר אותם בפרשת המבול. וכשם שיש בעומקה מעינות אש, שפתחיהם מופיעים בשלושה מקומות: בארץ סקליה, שבה נמצאת הסלמנדרה שכבר ביררתי אותה, ובניאפול שהיא המעבר לצרפת, ובמדבר שאין אני יודע את שמו, כך יש בה (בארץ) מעינות רוח המתרבים כמו שמתרבים המים. וכשהם מתגעשים מצד אחד באה רעידת האדמה, וכשהם מתגעשים משני עברים נעשה כמו בקעת מקעלו (?) וזולתה. וכשהרוחות רק נושבים, הארץ מתבקעת מחמתם ומזדעזעת. אבל בלא לקוי מאורות. ומלבד זה יש בעומקה מעיינות זפת וכספית וכדומה מהדברים שאין אני פורט אותם, מפני שזה היה חורג מהמטרה העיקרית (של פירושי) ומפני שאינם נמצאים בכל הארץ אלא בחלק ממנה.