ר' סעדיה גאון על בראשית כא:כב

1ואח"כ אמר (תרגום הפסוקים כ"ב – ל"ד).

2פתח ב'ויהי בעת ההיא', כלומר: עת הולדת יצחק, כי אברהם היה מושלם בכל המעלות ורק ברכת זרע חסרה לו, וכשראו האנשים שהושלם גם בזה, אמרו לו: 'אל'ים עמך'. והתחילו המלכים בדבר הזה "אם תשקר לי" וגו', כי יראו מזרעו ומלחמתם. והזכירה התורה את שר צבאו (של המלך) ללמדנו, שראוי הוא הדבר שיהיה למלך יועץ, ואפילו כשהמלך חכם ונבון, מחמישה טעמים: שיתמכו זה בזה, שיהיה איזון בין חנינה וקשיחות ע"י תכונותיהם (השונות); שתאוזן הנהגתם בפחד ובטחון; במקרה שיחלה אחד מהם (יפעל השני) ושירכש (השר) את נטית אנשי סודו לדעותיהם. הפירוש העיקרי של 'אלהים עמך' שיסעדהו בכל החלטותיו, כמו שאמר נתן לדוד: "כי יי עמך", ובגלל זה אמרו לו 'ועתה' וגו', כלומר, טרם שאתה מחליט דבר (נגדנו) ומאבדנו בהחלטתך. 'השבעה לי' מלמד, שהשבועה היא על דעתו ועל כוונתו של המקבל את השבועה, ולפי מה שביטא הנשבע בגללו. 'תשקר' – בגידה, שכן הוא בארמית תרגום של 'אם תבגוד' והרבה פעמים מילת בגידה בעברית פירושה ביזה ושדידה, ככתוב: "הוי שודד ואתה לא שדוד, ובוגד לא בגדו בו". ואומר הבוגד בוגד. ניני ונכדי, עד ארבע דורות, ככתוב שם ושאר נין ונכד. והוסיף ו'עם הארץ' לאמר: אל תבגוד בארץ הזאת, אמר 'אנכי אשבע', ולא: 'וישבע אברהם', מלמד, שמי שקבל עליו שבועה, הרי עליו חובה כאילו נשבע. לפיכך לא הותרה ארץ פלשתים לישראל, ולא נכנסו אליה עד שעבר דור רביעי, שאודותיו אמר אבימלך נכדי, ומה שאמר אחרי זה 'והוכח אברהם' (וגו') מלמד, שכל התפייסות בין שניים, שאין עמה אפשרות של תוכחה אינה התפייסות. 'אשר גזלו', מלמד, שחייב אדם לצוות את אנשי ביתו לא לחטוא. ותשובתו של אבימלך כוללת שלושה דברים: לא ידעתי, בראיית עיני, וגם אתה לא באת אלי בטענה, וגם לא שמעתי מפי אנשי מודיעין. ומפני מה לא נתן אברהם לאבימלך עבדים ושפחות? לא מפני שאבימלך היה יותר נדיב ממנו, אלא מפני שאין יהודי רשאי להוציא עבד שהתייהד לגוי, והתורה אמרה בזה: "לא תסגיר עבד". יתר על כן [אם מכרו קונסין אותו לפי הכסף ששילם הקונה לבעליו] ומזה בהלכה המוכר את עבדו לגויים, קונסין אותו עד עשרה בדמיו. 'ויצב אבימלך' – הסכים שתהיינה לו שבע כבשות מופרשות מן הצד. כאות לברית שבין שניהם בענין הבארות. וכל פעם שאחת מהן מתה, העמיד אבימלך אחרת תחתיה. ודבר זה דומה ל'עד הגל הזה ועדה המצבה', ול'עגל אשר כרתו', וכיוצא באלו. וראוי שנדע, אם המקום הזה נקרא באר שבע מגזרת השבועה ומחומרתה, כאמור כאן: 'על כן קרא למקום ההוא' וגו', איך אמר אחר כך שבאר שבע היא מגזרת שבעה, שהרי נאמר ויקרא, איך ייאמר אחר כך שהשם באר שבע נגזר משבעה – ויקרא אתה שבעה? ונאמר: שם מקום הברית הוא באר שבע, משום כי שם נשבעו, ואחר כך קרא את כל העיר באר שבע בגלל (המספר) שבעה, ולפיכך הוא אומר כאן: מקום, ושם – העיר. ויכרתו ברית – אבימלך ושר צבאו, ושבו אל ארצם רגועים, כי מלכותם הובטחה. ויטע אשל, כדי שיקהלו אצלו אנשים, ככתוב יושב בגבעה תחת האשל ברמה, ועוד כדי שיתקבצו שמה הרבה מבעלי החיים, כאמור: אשר שם צפורים יקננו. ויקרא בשם ה' שהיה מגייר אנשים ומכניסים בדת, ולפיכך הוסיף בכנוי ה' אלהי עולם – שהיא פעולת פועל, וכדומה לזה.