ר' סעדיה גאון על בראשית ג:א

1והנחש היה ערום, ואמר בראשונה: ויהיו שניהם ערומים, מפני שרצה לאמור אחרי אכלם מעץ הדעת הכירו "כי עירומים הם". והגיד הכתוב שלא התביישו בעירום ולא הכירו שהוא מגונה, עד שאכלו מהפרי ההוא והתרחבה בינתם. ודבר רגיל הוא שיהיה האדם עושה מעשים מגונים בעיני החכמים ולא ירגיש בגנותם. ולאחר שקיבל חינוך וידיעתו התרחבה מתברר לו הכיעור שבמעשהו והוא נמנע ממנו.

2... ויש להשיב על זה כמה תשובות: א. התיאור שרפים שהוא משותף לנחשים ולמלאכים אינו מחייב שיהיו שוים גם בשמותיהם, אלא כל המתוארים בתואר אחד, יתכן שנקרא כל אחד מהם בשם אחר כאמרנו ... בית ארוך, איש ארוך, וכאמרנו דרהם אמיתי וכיכר לחם אמיתי, מאמר שלם, יום שלם וכדומה לזה. וזהו דבר שהשכל שוללו ואם אנו אומרים: נזיר קדוש וטהור, וכוהן קדוש. וכן הדבר בענין אל גדול וגבור ונורא וכיוצא בשמות האלה. מלבד מה שדבר זה היה מחייב לייחס למלאכים קנאה וגם רגעי כעס ותאווה ורצון להטעות, כשהם מביאים שליחות אל הנביאים (וזה דבר בלתי אפשרי) כמו שאני עומד לבאר בענין השטן שבספר איוב, כשאני סותר את דעת הסוברים שהשטן שם הוא מלאך. מלבד זה הרי יהיו מחויבים לפרש את העונש לנחש כמשל, ובהקבלה לכך יהיו גם הענשים של אדם וחוה משלים, וגם העץ והגן יהיו רק משלים, וכך לא יפסיק הדבר מלהטרידם עד שיהיו מוכרחים להוציא את כל מעשי בראשית מפשוטם ולאמר שהם משלים בלבד, וכמו אלה שאמרו שעץ הדעת הוא עצם מהעצמים האסורים ולא עץ ממש. ודע, יצליחך האל, שהדבר שגרם לאנשים האלה להתחלק לדעות (השונות) האלה הוא מה שלא רצו להאמין שהנחש הידוע ידבר, וכל שכן שיקבל שכר ועונש. כי דבר זה (שכר ועונש) מתאים רק למי שהוא מצווה ומוזהר, ואם הדבר כך הוא הרי מתחייב שגם הבהמות תהיינה מצוות ומוזהרות ומקבלות שכר ועונש, כי לפי הוראת השכל אין הפרש בין נחש לבין גמל וצפרדע בענין זה. ואם יש להם מצוות ואזהרות ושכר ועונש הרי מוכרח שיהיה אחת משתי אלה: או שיש להם שכל או שאין להם שכל [ואם אין להם שכל הרי אי אפשר שיהיה להם ציווי ואזהרה] ואם יש להם שכל הרי אין לאדם יתרון עליהם. וההבחנה הזאת היא שהובילה אותם להפכפכנות בענינים אלה. וזהו מה שהבחינו ... ובו אומר: אמנם אי אפשר שהנחש הידוע לנו יהיה מצווה על עשה ועל לא תעשה, לא מצד השכל ולא מצד אחר, לפי מה שביארתי על פי המחוייב מהשכל ועל פי המפורש במקרא שהמצוות והגמול לאנשים בלבד, שנאמר: להודיע לבני אדם וגו', ויאמר לאדם הן יראת ייי היא חכמה וגו', והצירותי לאדם והלכו כעורים, ובני אדם בצל כנפיך יחסיון, ייחד אותם בידיעה ובצווי ובשכר ובעונש. אבל אומר בזה דבר שיפטרנו מכל יתר הטענות שיש לטעון: אלהים יתעלה ברא נחשים רבים, כמו שברא אישים רבים מכל מין של בעלי החיים האחרים. וכשרצה להעמיד את אדם בנסיון שינה את טבעו של אחד מהנחשים ונתן לו צורת אדם, והטיל עליו מצוות עשה ולא תעשה ושכר ועונש, והיתרה בו שאם ימרה יחזיר אותו אל מצבו הראשון, כדרך שאמר (לאדם): כי עפר אתה ואל עפר תשוב. ולפי כך אמרתי בתרגום של "היה ערום" צאר חכימא – היה לחכם. ולא נהפך (הנחש) לחכם, אלא כדי שיתנסה אדם (על ידו), והפועל היה אמנם בא בהוראת התהוות, ככתוב: פן תהיה הארץ שממה וגו', ציון מדבר היתה, כאשר הייתם קללה והייתם ברכה, וכמו שיש לנו "היה" בהוראת המשך, ככתוב ויהי שם עד היום הזה וגו', וככתוב: לא תהיה משכלה ועקרה, וכמו שהקדמתי לפרש במאמר לא טוב היות האדם לבדו. ומילת ערום בהוראת חכמה שגורה הרבה, ובפרט בספר משלי: חכמת ערום הבין דרכו, ערום יעשה בדעת, ערום ראה רע ונסתר, וכיוצא באלה, וזאת היא התשובה על השאלה הראשונה.

3שאלה ב. איך נשתנה (הנחש)? והתשובה: כדרך שהאלוהים משנה את המקרים בגופים כשהוא עושה מופתים על ידם, כדי שאנשים יאמינו בו, כגון הפיכת המים לדם. והנה יש מאנשי העיון האומרים שהסיר את המים מקיומם וברא דם, ואחר כך כילה הדם וברא מים. ולו היה הדבר כדעתם לא היה הכתוב אומר: ויהפכו כל המים אשר ביאור לדם, אלא אנו אומרים שהסיר מן המים את כל תכונותיהם, את לובן צבעם, טוב ריחם ומתיקות טעמם, והשאיר רק את רטיבותם, ואחר כך חידש בהם את תכונות הדם: אודם הצבע, ביאוש הריח, ורוע הטעם, עד כדי השתנות גמורה. וזאת היא הדעה הנכונה, כמו שאני עומד להוכיח בענין מטה אהרון שנהפך לנחש. הם אומרים שאלוהים סילק את העץ וברא בעל חי ואחר כך העביר מן העולם את בעל החי וברא את העץ אבל הביטוי "והמטה אשר נהפך לנחש" סותר את הדעה הזאת, כי ממנו יוצא שהעצם גופו לא נסתלק, ואנו אומרים שהסיר מן המטה את תכונות העץ והשאיר את העצם שלו על הוויתו, והטיל עליו את התכונות של בעל חי במקום (תכונות של דומם), וכך יצאה ההשתנות לפועל. ובדומה לזה אנו אומרים בענין הנחש כאן: הבורא הסיר ממנו את תכונות הנחש והמיר אותן בתכונות בני אדם. ולפיכך אמר כאן: היה ערום, כמו שאמר שם והיו לדם, ויהי לתנין. ואם יאמר אדם: ומפני מה קרא אותו נחש אחרי שנהפך? נאמר שקרא אותו בשם שהיה לו מבראשונה, כמו שאמר בשעה שבלע התנין של משה את המטות של החרטומים: ויבלע מטה אהרון את מטותם, אף על פי שהיה לתנין קראו בשמו הראשון.

4והשאלה הג'. למה הפך אותו? כמו שכבר אמרנו: כדי לנסות בו את אדם. ואם יאמר אדם אמנם היתה ההפיכה חכמה לו עמד אדם בנסיונו, אבל מאחר שידע אלוהים שאדם לא יעמוד בנסיונו, רק יפותה וייענש, הוא ומסיתו, מה היא החכמה שיש בזה ? נשיב ונאמר: כחכמה שיש במה שיצר אלוהים את הכופר ונתן לו את היכולת להיות כופר – כי לולא שנתן לו את היכולת לכך לא היה כופר. והתשובה שאנו קהל המייחדים משיבים בענין הכופר היא: אין החכם פועל אלא לפי מה שחכמתו מחייבת והוא מטה אותנו אל הטובה היותר מרובה, ולפיכך הוא מביא אותנו לידי נסיון, כדי שנקבל שכר ואם נעמוד בו. ואם יש בינינו אחד הבוחר בכפירה, אין זה מקלקל את חכמתו (של הבורא), ותשובה זו גופא אנו משיבים בענין (הנסיון של) אדם. ואחד החושב את עצמו לבעל עיון אמר שנתן כשרון הדיבור לנחש כדי שיעורר את תשומת לב (אדם) על עץ החיים, כדי שיאכל ממנו, כי אכילתו לא נאסרה להם. ולפיכך פתח ואמר: אף כי אמר אלוהים וגו', ויש בזה משום עזיבת לשון המקרא. ומלבד זה הרי אין זה מוציא אותנו מהטענה שטוענים נגדנו: מפני מה נתן אלוהים לנחש את הכשרון להשיא את חוה.

5השאלה הרביעית: היכן מצא הנחש את חוה, והלא הוא ויתר בעלי החיים לא נכנסו אל הגן? והתשובה היא על פי ההנחה שהנחתי כבר, שאדם וחוה לא נתחייבו להיות תמיד בגן, אלא הורשו להיות בו, למעליותם, ובמה שנאמר "ולשמרה", התנה עמהם שלא יעזבוהו שניהם יחד אלא תמיד יהיה בו אחד מהם, או אדם או חוה. ועל פי זה אפשר שהשאירה חוה את אדם בגן ויצאה, ואז פגע בה הנחש ודיבר אליהם מה שנאמר.

6השאלה החמישית: על יסוד מה אמרה חווה ולא תגעו בו, והרי אלוהים לא אמר זאת לאדם? והתשובה – אחר שאמר אלוהים לאדם לא לאכול מעץ הדעת עשה הוא משמרת לדבר ונמנע גם מהנגיעה כדי שאם תיארע לו תקלה בזה תחול במה שהוסיף הוא ולא בעצם האיסור. וכרופא המומחה הזה הרוצה להרחיק את החולה מאכילת בשר ומזהירו גם על בשר עוף, כדי שאם יזלזל בציווי ייכשל בבשר עוף ולא בבשר ממש. ועל יסוד זה הורונו קדמונינו: ועשו סייג לתורה. ואמשול לזה משל: מים טהורים שנתנו לתוך כלי, מטמאין את האוכלין שנפלו עליהם, ואין מטמאין אדם, ואנו עושים משמרת וגוזרים שמטמאין גם אדם, כדי שלא יבואו לטהר אוכלין שנפלו עליהם המים הללו. וכיוצא בזה אין אנו מתירים למכור דבר שהוא בסלע בפחות מסלע (ולקבל את המעות מלמפרע) כדי שלא נבוא לידי ערמת ריבית. ובכל אלה ובכיוצא בהם אנו סומכים על מה שאסרה תורה גם היא מטעם שמירה וסייג, ככתוב ולא ירבה לו נשים ולא יסור את לבבו; וכסף וזהב לא ירבה לו מאוד לבלתי רום לבבו וגו', וכד'.

7והשאלה השישית: מאין ידע הנחש שהפרי הזה מטפח את התבונה ומוסיף דעת שאמר כי יודע אלוהים וגו'? ונשיב: לאחר שאמר אלוהים לאדם: ומעץ הדעת טוב ורע וגו', פירש הוא לחוה שהעץ מוסיף דעת, וכך יצאה השמועה מבין שניהם והגיעה לאזני הנחש. ואם יאמר אדם הלוא אנו רואים שאמר הכתוב ותרא האשה וגו' נמצא שלפני כן לא ידעה מזה, נאמר דבר זה הוא כמו שאדם יודע טיב גניבה וזנות ואינו נמשך אחריהן, עד שבא אחר ומפתה אותו.

8והשאלה השביעית: מהו ענין "ונפקחו עיניכם" "ותפקחנה עיני שניהם", שנאמר אחרי כן, האם היו אדם וחוה (קודם לכן) סומים? נאמר – אי אפשר שאדם היה סומא שהרי מפורש בכתוב שקרא את כל בעלי החיים בשמות ושמר אותם בזכרונו, וכיצד יכיר שמותיהם אם אינו מבחין בגופותיהם. ושוב, הרי ראה את חוה כשהביא אותה לפניו ואמר: זאת הפעם וגו', ושוב, הרי מוכח הדבר שבשעה שהזהיר אותו אלוהים על עץ הדעת הראה לו את גוף העץ. וכל המסקנות המתחייבות מכל זה לגבי אדם מתחייבות גם לגבי חוה. ואשר ל"פקיחת העינים" (הנזכרת כאן) אנו אומרים שפירושו שאדם הכיר בדברים שלא ידע אותם מקודם. ואכן לשוננו קוראת לדבר זה פקיחה. ואין בזה משום הוצאת הכתוב מפשוטו ומשום כניסה בשיטה שאנו מתנגדים לה. שהלא אנו מוצאים את (השימוש) הזה בסיפורי מקרא שלשונם ברורה ומוחלטת ואין בהם מקום לדבור בדרך מליצה, כגון מה שאמר על הגר: "ויפקח אלוהים את עיניה ותרא את באר המים", והיא לא היתה עיורת, ועל תלמיד אלישע אמר: "ויפקח ייי את עיני הנער" וגו', ואמר: כי השוחד יעור עיני חכמים, עיני פקחים, וכוונתו שהשוחד מכהה את הראיה השכלית מפני שאינם שמים לב לנקודות ההוכחה, וכדומה לזה הרבה. ויש גם פקיחה הבאה אחרי הכאה בסנוורים שקדמה לה, כגון מה שנאמר על חיל מלך ארם: ויפקח ייי את עיניהם וגו'. ובהתאם למה שהזכרנו כבר ידעו אדם וחוה אחרי אכלם את הפרי דבר שלא ידעו אותו (קודם לכן), וזה הוא הנקרא פקיחת עינים.

9והשאלה השמינית, האם לא ידעו אדם וחוה טוב ורע, שאמר להם: והייתם כאלוהים יודעי טוב ורע? ואם היה באמת כך הרי יש לטעון כאן כדרך שטענו הכופרים בדברים ארוכים ואמרו: היתכן שמנע אלוהים מעבדיו את ידיעת הטוב והרע, ועוד אמרו, הרי אנו רואים שהנחש הוא שחס עליהם והטיב עמם, בהראותו להם דבר שהפיקו ממנו תועלת. ועוד אמרו, הטלת עונש על המבקש לצאת מצרה לרווחה ומאפילה לאור הוא דבר מוזר ומגונה. ועוד אמרו, הטלת עונש על מי שמראה על דבר המועיל הוא מוזר עוד יותר. ובכל טענותיהם אלה הם אויבי ה' מחטיאים ועזי פנים. ואני הוא הראשון המסביר את הדבר הזה ומגלהו. ואומר: ידיעת הטוב והרע שחסרה לאדם, לפי סיפור התורה, אינה חסרון ידיעת טוב ורע בכלל, אלא ידיעת חלק מהם. כי מוצא אני בלשון אומתנו שאומרים על פעולה מן הפעולות: טוב ורע. וכן אמר משה לישראל על בניהם שלא מלאו להם עשרים שנה: ובניכם אשר לא ידעו היום טוב ורע. וידוע שכל בן תשע עשרה יודע כל טוב ורע הידוע למבוגרים, ולא חסרה להם אלא ידיעה במלהמה בלבד, מפני שכל שהוא למטה מבן עשרים אינו יוצא למלחמה, הרי שהידיעה בתכסיסי המלחמה נקראת טוב ורע. וכן אמר ברזילי לדוד: בן שמונים שנה אנוכי היום, האדע בין טוב לרע, והוא למעשה הבחין בכל טוב ורע שאנשים אחרים מבחינים ולא חסרו לו אלא תענוגים ידועים, כגון ההזדווגות המינית וכדומה, מפני חולשתו. ולבן ובתואל אמרו לעבד אברהם: לא נוכל דבר אליך רע או טוב, ואין מאמר זה כולל כל טוב וכל רע אלא דברים השייכים להליכת רבקה עמו. וכן מה שאמר אלוהים יתברך ללבן: השמר לך פן תדבר עם יעקב מטוב עד רע, לא נאמר במובן כללי אלא במובן של פרט אחד, שלא יגזול ממנו את בניו, או את רכושו, ושיתנהג עמו ביושר. וכן כשאמרה האשה לדוד: כמלאך אלוהים כן אדוני המלך לשמוע טוב ורע לא נתכוונה אלא לטוב ורע שבטענות בעלי הדינים. ויש עוד סוגים אחרים של טוב ורע. אבל הללו אינם שייכים לענייננו כאן אלא לפירוש הכתוב: ענין רע נתן אלהים לבני האדם לענות בו, שבספר קוהלת; הטובות והרעות החלקיות, כגון אלה שהזכרנו כאן, הן שחסרו לאדם וחוה, ואחת מהן ההתביישות בעירום: ככתוב ותפקחנה עיני שניהם וגומר, ולא טוב ורע כלליים.

10שאלה ט: לו לא אכלו מן הפרי ההוא, האם היה בוראם מודיע להם מה שחסר להם עוד בידיעת "הטוב והרע", והתשובה: מן ההכרח הוא שהיה מלמד אותם את הדברים האלה כדי שתהיה ידיעתם שלמה, ובפרט מאחר שאדם נקרא מלא חכמה וכליל יופי. ומאושרים היו לו היו נשארים במצב ההוא כי אז היו לומדים מפי אלוהים, וכשאומרים לחכם אתה תהיה תלמיד נביא אם תימנע מדבר זה הרי הוא מחוייב להימנע מאותו הדבר, ועל אחת כמה וכמה (כשניתנת לו היכולת) להיות תלמידו של אלוהים ולא להיכשל בטעויות ולא להיטרד בספיקות, ולא לסבול משכחה, וכמו שהגיע למשה מפני שלמד מפי הגבורה. וכשלא רצה להמתין ונחפז להשיג את מה שנאמר לו עוד להשיג בדרך הטבע וביחס של התרברבות לגבי אלוהים, וביטל את עצמו מתורת אלוהים, וקיפח את שכר עצמו, הרי מן הדין הוא שיענישהו אלוהים, אותו ואת מסיתו. משל למלך שאמר לשרו: אל תאכל היום עד שתאכל עמי על שולחני, כעין מה שאמר דוד למפיבשת, ובא אדם שידע על מצות המלך ופיתה את השר לאכול לפני השעה שבה אכל המלך, והשר אכל עד שלא היה לו צורך כבר בסעודת המלך, הרי מן הדין הוא שייענשו שניהם. ואין השר יכול להתנצל בשום אחד מן האופנים שאמר לו המסית, (ועורר) את תאוותו למזון ההוא ביפיו וטובו וטעמו ותועלתו, שהרי המלך הבטיח לו תמורתו דבר שהוא טוב וחשוב ומכובד ממנו. אבל הכופרים הללו שהם נבערים מדעה, נאחזים בדמיונות שטחיים ואינם מתבוננים בדבר עד תומו.